על משטרים טוטליטריים, גמישות ונוקשות

אני טוטאליטר. אני יודע את זה. שנים שאני יודע את זה. סוג של מנגנון פיצוי של עצמי מול עצמי. כל כך הרבה שנים שבהם הרגשתי שאני חסר כיוון ונסחף עם הזרם עד שבאופן כמעט בלתי נמנע החלטתי להכניס את עצמי למסגרת משמעת עצמית נוקשה שכל תכליתה להניע אותי לעשייה, לדחוף אותי להצלחה ולוודא שלא אאבד את מה שהחלטתי שחשוב. וזה עבד לי. באמת שזה עבד. נשבע לכם.

טיפחתי את מנגנוני העשייה שלי בכל כך הרבה צורות וגוונים כך שלא הייתה לי אפילו דרך לשכוח את מה שאני שואף לקיים בחיים שלי. לו״ז בשלל צבעים וקטגוריות, תזכורות בטלפון ואפליקציות ניהול, סיכומים שבועיים ותכנון קדימה, זמנים קבועים לכל דבר ורשימת משימות מפה ועד עקבה. וזה עובד, נשבע לכם שזה עובד. פעם קראתי איזה משפט שממש האמנתי בו ״ששום דבר לא יקרה עד שהוא לא נכנס לך ליומן״.

וכל כך האמנתי בו עד שהכנסתי הכל ליומן. (מהשכמה ועד שינה. אפילו זמני ארוחות קבועים לעזאזל). והיומן שלי היה נראה כמו קשת בענן שמייצגת עשייה והתקדמות, הגשמה ומצויינות. וזה עבד. ודברים קרו. אשכרה קרו. עד שהם קרו קצת פחות, וקצת פחות וכבר כמעט בכלל לא. אבל היומן הנוקשה שלי היה עדיין צבעוני, וכל המשבצות היו מלאות בכל טוב. ועל הנייר, הייתי על הגל, אבל המציאות הייתה נראית קצת אחרת ככל שהזמן עבר.

וזה לא בגלל שהשיטות והדרכים לניהול עצמי בתוך מציאות הזמן אינן טובות. הן מעולות. בעיקר בקצב המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה. הן טובות ויעילות עד שהן הופכות כמו הרבה דברים טובים אחרים לכלוב זהב. מרוב רצונות ושאיפות גדולות, במקום לסלול לעצמי דרך שאוכל להינות ממנה תוך כדי התנועה שלי, בניתי לעצמי כלא של פרודקטיביות. לכאורה. במקום למשול בדרכים להשיג את המטרות והיעדים שלי, הפכתי לעבד שלהם מבלי לשים לב בכלל.

כי המטרה יעני מקדשת את האמצעים. ובתוך כל הדבר הזה שכחתי שהמטרה היא הדרך והדרך היא העיקר. וזה לא עבד מסיבה אחת פשוטה. החיים הם דבר דינאמי שדורש ממך להפעיל גמישות מחשבתית, יצירתיות ונכונות להתאים את עצמך למה שהם מביאים לסף הדלת. אחרת, אתה תקרוס, תתייאש או תפגע בצורה לא אקולוגית בשאר תחומי החיים שלך.

או כמו שאומר לאו דזה בספר הדאו: ״האדם בלידתו רך ועדין, במותו הוא נוקשה וקשיח.״ שהרעיון המרכזי שבו הוא שגמישות, פתיחות וזרימה (רכות) מסמלות חיים, צמיחה והתפתחות, בעוד שנוקשות, התנגדות ועקשנות (קשיחות) מסמלות קיבעון, ניוון ומוות.

מצאתי שכאבא לשניים (עוד רגע 3), בעל ובן זוג, בעל עסק, מטפל אני מצפה מעצמי אורח חיים של רווק בן 25 שיכול להרשות לעצמו להתאמן 5 שעות ביום, ללמוד כמו תלמיד ישיבה ולהגות במדיטציה כמו נזיר בהימלאיה. ריאליות במיטבה לא? כשאנחנו נוקשים מדי עם עצמנו ועם המציאות, אנחנו לא ערים לצורך המשתנה והדינאמי של החיים.

אנחנו מאבדים הקשבה והופכים את הראייה שלנו לצרה ומוגבלת עד כדי כך שאנחנו שוכחים שישנן דרכים אחרות וטובות, שונות ומגוונות ליצור, להגשים ולהפיק משמעות מהדרך. עכשיו רגע לפני שנדבר על גמישות, חשוב לי שתבינו. אני לא חושב שמשמעת עצמית, תוכניות פעולה, תכנון ומתודולגיות הן דבר פסול. ממש לא. אני מאמין בהן וחושב שהן הכרחיות כדי להסליל את הדרך שלנו אל ההצלחה ואל ההגשמה. כל אחד ואחת בתחומם.

אבל להשתעבד להן, גורם לנו, עם כל הרצון הטוב, לפספס את הפואנטה לחלוטין. מצאתי שאם משהו לא היה קורה לפי הלו״ז שלי, היה מתחרבן לי היום. סוג של הכל או כלום. אין אמצע, אין לנשום, לקבל ולהמשיך קדימה. אשתי אמרה לי שאני כמו אישה בדיאטה, אם אכלתי חתיכת שוקולד אז הלכה לי הדיאטה ואני הולך לדפוק גם שווארמה. צודקת. זה גם גרם לי לרצות לברוח או לדחיין. לעשן ג׳וינט באמצע היום, כי אני מרגיש חנוק ועמוס. אע״פ שזה היה רק בתוך הראש שלי.

אף אחד לא חנק אותי או העמיס עלי חוץ מעצמי ומהכלא הפרטי שטיפחתי לעצמי כדי להצליח. שטויות יפות. אז בתוך כל התכנון והרצון הטוב, אנחנו חייבים לגלות גם גמישות ולהישאר גמישים וקשובים לשינויים כדי לשרוד את תהפוכות החיים ומה שהם מביאים לסף דלתינו. אחרת, אנחנו ננחל כישלונות רצופים ועטופים בכוונות טובות.

נספוג ביקורת עצמית ושיפוטיות שחוזרת ומחלחלת עד לתפיסת הזהות העצמית שלנו כי ״שום דבר״ (בהכללה גסה, כי כאלה אנחנו, מכלילים) לא קורה כמו שאני רוצה וכמו שאני מצפה. אם חבר טוב ואדם אהוב רוצה לפגוש אותך אבל משבצת הלו״ז שלך תפוסה על זמן שקבעת מראש ולא יקרה כלום אם זה ידחה בשעה או ביום, פספסת את הפואנטה. אם להזיז את האימון כי תהנה ממנו יותר בערב ולא תרגיש מוכרח לעשות אותו בדיוק ב-8:37 מרגיש לך כישלון, פספסת את הפואנטה.

כי הדברים שאנחנו רוצים לעשות ולהגשים אמורים לגרום לנו להרגיש טוב, להעלות לנו חיוך על הפנים ולהרגיש תחושת ניצחון עצמית. ולא זה לא קשור לוויתור, כי האימון עדיין יהיה קשה ותובעני אם תבחר שיהיה כך, בין אם בערב ובין אם בבוקר. אני לא בעד דחיינות. אני בעד גמישות. בעד עשייה מרצון ולא מנוקשות והכרח. אנחנו לא העריצים של עצמנו, אנחנו לא אמורים להיות כאלה.

כי אם נהיה כאלה, אנחנו גם נפתח את מנגנוני המרד הפנימיים שלנו ונעשה לעצמנו ״דווקא״ מבלי להבין למה. כי הצורך שלנו בחופש גדול מהדיכוי ומהעריצות הפנימית שאנחנו לפעמים חוטאים בה. אז עשיתי מעשה, שביקר לי, הפחיד אותי עד מוות. מחקתי את כל הלו״ז שלי (למעט מה שקשור לגורמים שהם לא אני) ובמקום זה, אני ממלא אותו בכל מה שעשיתי מבלי להיות מוגבל למה שאני חייב לעשות. ולהיות כנה? זה מדהים. ההיפך ממה שנחרדתי ממנו.

זה מביא אותי לחדוות עשייה, לזריקות דופמין שגורמות לי לרצות למלא את היומן שלי כי זה מזכיר לי ששכחתי כמה אני מחכה לרוץ, להתאמן, לשבת לכתוב. לא כי זה כתוב, כי זה עושה לי טוב. כי יצירתיות וחדוות עשייה לא מתוזמנות בצורה רובוטית, כי אם מתוך השראה והרגשה, מוזה וזרימה. ולמען הסר ספק, when you need to get shit done, you get shit done. כי יש דברים שזקוקים למשמעת ולמסגרת. אבל לא החיים עצמם. אז אם יש משהו שהייתי רוצה שתיקחו מפה,

זה להיות יותר גמישים מבלי להתפשר על השאיפות והחלומות שלכם. יש יותר מדרך אחת לעשות וליצור מבלי להיות מקובעים, מבלי לכפות ומתוך הנאה וחדווה. או בציטוטו המפורסם של ברוס לי:

"Empty your mind. Be formless, shapeless, like water. You put water into a cup, it becomes the cup. You put water into a bottle, it becomes the bottle. You put it into a teapot, it becomes the teapot. Now, water can flow or it can crash. Be water, my friend.”

אוהב,

באמת.

ברוך