לא פעם, בגלל אופי הכתיבה שלי והתוכן שאני בעצמי צורך וקורא, למד ונמשך אליו, שואלים אותי האם אני אדם דתי או האם אני מאמין באלוהים. ואם להיות כנה אני לא אוהב את השאלה הזו. או אני חושב, אם לדייק, שהיא איננה שאלה נכונה. ראשית, השאלה הזו, כמו הרבה אחרות, היא במובן מסוים ניסיון לקטלג ולהגדיר את כל מה שדומה או שונה לנו. כך שהצורה שבה השאלה מונחת על השולחן מחייבת אותי להיות בצד אחד או אחר של משוואה בינארית. מאמין או לא מאמין.
דתי או חילוני. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא אוהב להיות כבול להגדרה כזו או אחרת. אבל יותר חשוב מזה, כשאנשים שואלים אותי, האם אני מאמין באלוהים או האם אני דתי, אני לא יודע למה הם מתכוונים שהם אומרים אלוהים או אמונה. והם חושבים שהם יודעים היטב. כי בעולם ההגדרות הסובייקטיביות שלנו, אנחנו בעלי דעה מוצקה לגבי טבעם של הדברים. וההסתברות שאנשים שונים מפרשים באותה הדרך את המושג אלוהים או אמונה הוא שואף לאפס.
האלוהים שלי, הוא לא בהכרח, או בהכרח לא האלוהים שלך. ולא כי הוא שונה, אלא כי התפישה שלנו לגבי מושג האלוהות היא שונה במהותה. וכך גם לגבי אמונה. אמונה היא דבר מאוד סובייקטיבי ומותנה בהתפתחות התרבותית, האישית, העדתית, החינוכית ועוד אספקטים שמהווים חלקים כל כך ייחודיים לכל אדם. אנחנו נוטים להשתמש במילים בכזו קלות, כי זה הכלי הכי נגיש ושמיש שלנו.
אבל מילים, או במקרה הזה מילה, מכילה בתוכה כל כך הרבה משמעות ואינספור דרכים לפרק את הכותרת למיקרו קוסמוס של תפישת עולם ודרך חיים. ולכן, מצד שני, הגדרות הן דבר חשוב מאוד. ורובנו לא יורדים לעומק המשמעות בדברים שבהם אנחנו מאמינים, או אליהם אנחנו שואפים. בדברים שאותם אנחנו רוצים או מהם אנחנו נמנעים ומתרחקים. כל תפישת העולם שלנו מורכבת מהגדרות שבחרנו לאמץ או לפסל במהלך החיים שלנו.
וכשאדם לא יודע למה הוא מתכוון שהוא מגדיר דבר מה, זה יוצר המון בלבול, חוסר בהירות ולפעמים, עצם העובדה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר רק מרחיקה אותו עוד יותר מאיפה שהוא כבר נמצא. לדוגמא, לא מעט פעמים, כשמגיעים אלי לקליניקה, אחת השאלות הראשונות שלי היא ״למה את/ה נמצא/ת פה״? וזה איכשהו בקצה תמיד מחלחל לסיפוק, הגשמה, אושר, שמחה או כל שם עצם של מצב רגשי שתוסיפו פה כדי להשלים את החסר.
וזו בקשה ושאיפה די לגיטימית לאדם. לרצות להיות מסופק, מאושר ושמח. אבל כשאני שואל, למה הוא מתכוון שהוא אומר שמחה? או מהי שמחה עבורו? לרוב, אני נתקל בגמגום או שתיקה קצרה. ולא כי האדם לא יודע, הוא יודע. הוא פשוט אף פעם לא חשב על זה מתוך עצמו, אלא רק דרך דימוי חיצוני של מצבי שמחה או אושר. שוב, הגדרות תרבותיות שליקטנו לאורך הדרך.
וכל עוד הדבר שאליו אני מתכוון, איננו שלי, בדיוק כפי שאני מגדיר את מושג האלוהות או האמונה, אני לעולם לא אוכל להשים עליו את היד שלי. או יותר מדוייק לומר, גם כשאני אשים עליו את היד, הוא ירגיש זר ולא מספק כמו שדמיינתי אותו. מפת העולם הפנימי שלנו, צריכה להיות ברורה ובהירה, כך שכשנפגוש את הדבר במציאות חיינו, נוכל לראות אותו, לחוות אותו ולהרגיש את הקיום של אותו רצון או שאיפה ממלאת את החלל שבנו.
כשאני שואף שערכי הכנות, התקשורת והאחריות לדוגמא יתקיימו בחיים האישיים שלי, אני רוצה להבין בכלל למה אני מתכוון לכנות? מהי כנות עבורי? איך כנות מתבטאת במציאות? מה ההפך ממנה? וכנ״ל לגבי תקשורת בזוגיות, או אחריות אישית. איך מתורגמת אחריות ליומיום? איך אני מגדיר אחריות? וכן הלאה…. באופן לא מפתיע בכלל, הדרך למצוא את התשובות, היא פשוט לשאול. בעיקר את עצמנו. רבות השאלות כדי לזקק תשובה אחת ויחידה. וטוב שכך.
כי שום דבר אינו פשוט כפי שהוא נראה. ומנגד, שום דבר איננו מורכב כשמפשטים את הדברים. דבר שהוא מדיד, הוא יישים. וגם אמונה ניתן למדוד בפרמטריים פנימיים. אמונה היא דבר שמעסיק אותי הרבה בתקופה האחרונה. בעיקר כשאני חוטא בציפייה והיא איננה נפגשת עם המציאות. בפעמים שבהם אני לא רואה את התמונה המלאה אלא רק מבעד לחרך המצומצם של התודעה שלי. אמונה בעיניי, כפי שאני מדמיין אותה בעיניי רוחי
היא לקפוץ מצוק בעיניים עצומות, בידיעה שתיפול בין הסלעים לתוך המים. כל הצצה, פתיחת עיניים או ניסיון לשלוט על הרגע, היא ביטוי לספק שהוא כשלעצמו, הוא חוסר אמונה. אמונה עבורי, היא לשחרר את האחיזה המדומיינת שיש לנו על מה שמעבר לשליטתנו. לקבל את מה שמחוץ למוטות השליטה המוגבלות שלנו מתוך ההבנה שאדם אחראי לגורלו, אך גורלו איננו רק בידיו שלו. וזה נשמע רומנטי, אבל לשחרר ולהאמין זה אחד הדברים הכי קשים שאדם יכול לעשות.
לא כי קשה להאמין. כי קשה לשחרר אחיזה בקולות הפחד והספק. בהיאחזות החושית שלנו שגורמת לנו להאמין שמה שאמיתי הוא רק מה שנתפש בחמשת החושים שלנו. אבל למעשה ההפך הוא הנכון, וזה אולי מוזר קצת לתפוש… כל מה שאמיתי באמת, מוסתר מלראות בגלל החושים המגבילים שלנו. אוויר ורוח הם אמיתיים לגמרי, והם אינם נראים כלל וכלל. על זה נאמר המשפט שמיוחס לחכם הדאואיסטי לאו דזה: ״הצ׳י (האנרגיה) הוא כמו הרוח המכה בעלים, איננו נראה אלא בהשפעתו״
אלוהים, כמו שאני תופש אותו, הוא אמנם אינו נראה, אך הוא מתגלם בכול. בעיקר בתוכנו. ״כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ״ - דברים פרק ל׳, פסוק י״ד באלוהות, כמו בכל דבר שנגזר ממנה, יש צד אימננטי (פנימי) וטראנסצדנטי (חיצוני). וכך גם בנו כבני אדם, היא מתגלמת. ועל כן, התפישה הזו שאלוהים הוא דבר חיצוני ומרוחק, היא תפישה ילדית, הוליוודית ושטחית.
במשך שנים, החלטתי ביני לבין עצמי שאלוהים לא קיים והכל הוא יד המקרה. אולי מכעס, אולי מהאופן שבו חונכתי להסתכל על דת (שעד היום יש לי עליה לא מעט ביקורת) ואולי כי לא הייתי בשל רוחנית להבין שיש דברים שאי אפשר בהכרח לראות אך אפשר להרגיש ולחוות ושהמציאות היא הרבה יותר רחבה ממה שאני יכול לתפוש. אבל זה תמיד הצחיק אותי, שגם אחרון הציניקנים, ימצא את אלוהים על מיטת החולים,
כששום דבר כבר לא עוזר ואף חומר ותרופה שבעולם לא יתקנו את המצב. אז לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיק להעניש את אלוהים על טיפשותם של בני אדם. כאלו שניכסו את מושג האלוהות וניסו לקחת עליו בעלות לא להם.
אז כן, לשאלה שבהתחלה. אני אדם בעל אמונה. או לכל הפחות, אני מתנהג כאילו אלוהים קיים.