על דיכוי הסקרנות, כוחן של שאלות ואיבוד הסבלנות

אני: עלמה, תראי איזה יופי! איך העננים מסתירים את השמש ויוצא מהם אור עלמה: למה? אני: כי יש רוח והיא מזיזה את העננים עד שהם הסתירו את השמש. עלמה: למה? אני: כי כדור הארץ מסתובב ונוצרת רוח. עלמה: למה? אני:

לפני כמה שנים, כחלק מההתנסות הטיפולית שלי, עבדתי עם ילדים ובני נוער. בניסיון לעזור להם לרכוש כלים להתמודדות ולעודד אותם להתעלות מעל הקשיים שהם חווים. אחד הגורמים היותר משפיעים בגילאי הילדות והבגרות, הוא הנושא של שיפוטיות וביקורתיות מהסביבה שלנו, שיכול להגיע מכל אמירה או אפילו שאלה פשוטה ובסיסית. הדבר הזה הוביל אותי לכתוב מאמר (שמצורף לכם פה למטה) על החשיבות של שאלות ואיך לשאול אותן בכלל ועל ההשלכות שבשאלה ״למה״.

פאסט פורוורד כמה שנים קדימה, אני אבא בעצמי. ואני עדיין עומד על כך שהשאלה השגורה ביותר בפה שלנו ״למה״ היא שאלה שמובילה לרוב, בעקבות התגובה שמשוייכת אליה, לתחושת שיפוטיות וביקורתיות ״שמלמדת״ ילדים ובני נוער בעל כורחם לשקר, לסלף ולעוות את המציאות. יחד עם זאת, שהשאלה הזו מגיעה מהצד השני של המשוואה, מהילדים עצמם, יש לה חשיבות עצומה

שהרי למילים יש משקל כבד, כל תשובה שלנו למוח הרך והסקרן של ילד, תתקבע ותהפוך לימים לאמונת בסיס ותפישת עולם שמעוגנת היטב בזהות. בערך בגיל שנתיים צפונה, ילדים מתחילים להפוך לחמודי של כללית. הם מתחילים להבין את העולם מעבר למימד הרגשי שבהם. הם מתחילים לשאול שאלות כדי למצוא סיבתיות ולוגיקה בסיסית לאיך הדברים עובדים ומה הסיבה שכך הדברים עובדים.

זה בערך השלב ששאלת ה״למה״ עוקבת אחרי כל משפט שני שאנחנו אומרים ולעיתים יכולה להוציא אדם שפוי מדעתו. וכל מי שהוא חושב שהוא חכם גדול על ילד/ה קטנים, נראה אותך שולף תשובה ב״למה״ ה-19… הסקרנות הילדית הזו, חשובה כדי שהם יוכלו לפתח יכולת לפתרון בעיות, ליצור חשיבה יצירתית, להתגבר על אתגרים וקשיים ולא פחות חשוב מכך, לפתח חשיבה ביקורתית בזכות מאגר הידע הצבור שלהם.

אבל כל זה, תלוי בתגובה ובתשובה שילד יקבל לשאלות שהוא שואל. גם אם זה בחזרתיות בלתי פוסקת ונשנית. מה שכתוב פה, לא מיועד רק להורים או לאנשי מקצוע. אלא לכל אחד ואחת שיש להם השפעה על ילדים, ולכולנו במקום כזה או אחר יש השפעה כזו. אז התגובה… תחשבו על התגובה שלנו ל״למה״ של ילד כעל אמת אבסולוטית שאין להרהר עליה. הרי בעיניי ילדים, התשובה של ההורים או דמויות סמכותיות כאלו ואחרות, היא האמת והדרך שבה הדברים קורים.

כמה פעמים יצא לכם להגיד ״כי ככה״, ״ככה זה״, ״אין מה לעשות״, ״כי אמא אמרה״, ״כי אי אפשר״, ״כי אסור״…ועוד תשובות סתומות כאלו ואחרות (סתומות כלומר שאין להן הסבר). תשובות שכאלה, מדכאות את הסקרנות הילדית, שהיא המנוע ללמידה והתפתחות, כי העולם, הסופר מעניין הזה, הפלאי הזה, גם עולם בני האדם עם כל החוקים והדרכים שבו, הופך מאוד משעמם. מפלא ותופעה שיש לחקור וללמוד, הוא הופך למערכת חוקים של מותר ואסור, כי ככה פה וככה שם.

תחשבו לרגע על עצמכם.ן, אם הבוס שלכם בעבודה או בן/בת הזוג היו אומרים לכם על כל שאלה שנייה ״כי ככה זה״ היו מספיקים כמה אירועים בודדים כאלו עד שהייתם מאבדים את זה לימים, מאבדים עניין בשאילת שאלות ובחיפוש אחר טבעם של דברים כי התשובה צפויה או ידועה מראש, מה שמוביל לקבלת המציאות מבלי לפתח חשיבה ביקורתית (שכל כך חסרה היום) ורצון לחקור. מה שנקרא בשפה לא מקצועית בכלל בכלל, ״ילדים בוקים״.

וכבר חכמים בהרבה ממני אמרו ״כי השאלה חשובה מן התשובה” (סוקרטס) לשאלות יש את היכולת לפתוח לנו את צורת החשיבה לאינסוף אפשרויות, להכניס בנו השראה לחקור, ללמוד ולדחוף את עצמנו קדימה והלאה. ועכשיו אני יודע… אני יודע שיש פעמים שאחת משאיפות חייכם זה להפוך לחירשים ברגעים מסויימים כדי לתת למוח שקט. זה השלב שבו אנחנו מאבדים את הסבלנות ולרגע שוכחים את ההשלכות של יריית תשובות סתומות רק כדי שהתחקור שב״כ יפסיק. אבל, תמיד יש אבל…

הרבה מאוד פעמים, אנחנו שוכחים את טובת הטווח הארוך של הילד/ה לטובת הנוחות הרגעית שלנו. ולו רק בגלל שאנחנו בני אדם, אחרי הכל… ולרוב, מה שנוח לנו, לא מיטיב עם הילדים שלנו. זה נכון לגבי זמן מסכים מוגבר או בלתי מוגבל, זה נכון לגבי אוכל שמהיר להכין ולא צריך להשקיע זמן בבישול, זה נכון בנוגע לעשות עבורם את הדברים כמו לקשור את הנעליים בבוקר או להלביש אותם במקומם,

זה נכון לגבי לפתור להם את הבעיה או להסיר את האתגר (כי זה ברור שהריבוע נכנס לריבוע והעיגול לעיגול ו-4 ועוד 3 שווה 7)

זה בגדול נכון לגבי כל דבר שחוסך לנו זמן, מאמץ וכאב ראש. אבל תקראו את המשפט הבא פעמיים: ״הורה שהופך את החיים של הילד שלו לקלים בטווח הקצר, ייצור לו חיים קשים בטווח הארוך״ (ואם המשפט הזה לא מובן אני אקדיש פוסט שלם רק על זה)

כי באותה מידה שטראומה חשובה לפיתוח חסינות ועמידות פנימית, כך מידה של תסכול ואתגר הכרחית להתפתחות קוגניטיבית ורגשית. מעבר לעובדה שאיבוד הסבלנות שלנו משקף לילד/ה שלשאול זה לא בסדר וזה מעצבן, אנחנו גם מלמדים אות/ה חוסר סבלנות. שהרי ילדים לא לומדים מהטפה או מילוליות, אם כי מדוגמא אישית וממעשים. אז מה כן אפשר לעשות, ושוב זו המלצה, ודעה אישית בלבד…

1. אפשר להחזיר שאלה בשאלה - ״למה את/ה חושב/ת שכך וכך וכך? רק זה כשלעצמו מעודד את הילד לחשוב, להמציא, לפתור, לפתח רעיונות כאלו ואחרים

2. לחזק את הפידבק על השאלה - ״האמת, זו שאלה מאוד מעניינת״, מה נראה לך?

3. למצוא דרכים לענות על שאלות ביחד - ״אני לא יודע/ת, בוא/י נבדוק מה התשובה לשאלה שלך? רק זה, מלמד אותם לתור אחר תשובות או לכל הפחות לדעת שיש מקום שבו ניתן למצוא את התשובות

4. להרחיב תשובות סתומות. גם התשובה ״אמא/אבא לא מרשים״ זו תשובה מתקבלת על הדעת לחלוטין. אבל אפשר להסביר למה אמא ואבא לא מרשים. ״את לא יכולה לאכול אגוזים, את עלולה להחנק״ ״אנחנו לא הולכים עכשיו לגן שעשועים כי עכשיו יורד החושך וכשיורד החושך אנחנו הולכים לישון, ככה יהיה לנו כוח לשחק מחר בגן״

“Everything we say is meaningful. therefore, find the right words so what you say will be full with meaning”.

אוהב אתכם,

באמת.

ברוך

נ.ב - למי שלא יודע למה יש רוח בכדור הארץ, אין בעד מה. ״הגורם המרכזי ליצירת רוחות הוא הפרשי לחצים באטמוספירה המתורגמים לאנרגיה קינטית שהיא רוח. הפרשי הלחצים נוצרים בעיקר מהפרשים בטמפרטורת האוויר. סיבות נוספות ליצירת רוח הן סיבוב כדור הארץ והגאומטריה של פני כדור הארץ״.