״וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם״, שהוא הנשמה, ״וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט״, שהוא היצר הרע. כי בעולם הזה בכל יום ויום, אלו המחנות והמנהיגים שמצד הנשמה, הם במריבה עם אלו המחנות והמנהיגים שמצד היצר הרע, והם מריבים אלו עם אלו, וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם, בין הנשמה ובין אותו הנחש שהוא היצר הרע, הנלחמים בכל יום ויום (זוהר, לך לך, אותיות פ״ה-צ״א, בתרגום הסולם).
״אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: ׳צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו׳, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו״ (סוכה נ״ב ע״ב).
בפרשה של השבוע יש סיפור שנראה כמו סכסוך שכנים. הרועים של אברהם והרועים של לוט רבים על שטחי מרעה. אברהם מציע ללוט להיפרד, לוט בוחר בסדום, אחר כך נופל בשבי, ואברהם יוצא עם שלוש מאות ושמונה עשר איש להחזיר אותו.
הזוהר לוקח את כל הסיפור הזה ומכניס אותו פנימה. אברהם הוא הנשמה. לוט, שהזוהר קורא לו ״לטיא״, הארור, הוא היצר הרע. והריב בין הרועים הוא לא משהו שקרה פעם. הוא קורה ״בכל יום ויום״.
אחים, לא זרים
אברהם אומר ללוט: ״אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ... כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״.
והזוהר מפרש: היצר הטוב והיצר הרע קרובים זה לזה. זה לימין וזה לשמאל.
זה פרט שקל לפספס, והוא משנה הכול. המלחמה הזאת היא לא נגד אויב שבא מבחוץ. היא נגד אח. מישהו שגר איתנו באותו בית, אוכל איתנו באותו שולחן, ויודע בדיוק איפה הנקודות החלשות שלנו.
ולכן היא מעייפת כל כך. ״וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם״. מי שחי את זה מכיר את התחושה. אתם יודעים מה נכון. אתם גם יודעים מה תעשו בעוד רבע שעה. ושני הדברים האלה לא אותו דבר.
הטלפון שנפתח ״רק לשנייה״ ונסגר אחרי ארבעים דקות של גלילה. המשימה החשובה שנדחית שוב למחר, ובמקומה מסדרים את המגירה. האימון שהפסיד לספה. הערב שהיה אמור להיות של הבית, והלך על עוד פרק ועוד פרק.
ויש גם את מה שלא מספרים עליו בקול. מה שקורה מאוחר בלילה, לבד, מאחורי דלת סגורה ומול מסך, ונגמר בטעם מר ובהבטחה שזו הפעם האחרונה.
כל אחד מאלה הוא קרב קטן. וכולם קורים באותו יום.
ותשימו לב למילים ״בכל יום ויום״. הגמרא אומרת אותו דבר: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום״. לא פעם בחיים. לא פעם בשנה, בראש השנה, כשמקבלים החלטות.
כל יום.
וזה מסביר משהו שרובנו מכירים מקרוב. ההחלטה של יום ראשון לא מחזיקה עד יום רביעי. לא כי אנחנו חלשים. כי ניצחנו בקרב של יום ראשון, ומישהו שכח לספר לנו שביום שני יש עוד אחד.
הפרד נא מעליי
אברהם לא נלחם בלוט. הוא לא מגרש אותו ולא מנסה להשמיד אותו. הוא אומר: ״הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״.
והזוהר שם בפי הנשמה משפט שקל לפספס: ״הרבה רשעים הם בעולם, לך ושוט אחריהם והיפרד מעמי״. ומיד אחר כך: ״ומוכיח אותו ומציק אותו בכמה מלחמות שעושה עמו בכל יום״. ההיפרדות הזאת לא קורית בבת אחת. היא נבנית, קרב אחרי קרב.
יש פה הבחנה מעשית מאוד. את היצר אי אפשר להרוג, וגם לא צריך. אבל אפשר ליצור מרחק. ומרחק הוא לא רעיון רוחני מופשט. הוא הטלפון שנשאר במטבח. הוא האפליקציה שנמחקת, ולא רק נסגרת. הוא המחשב שלא נכנס לחדר השינה. הוא ההתראות שכבויות בשעות שבהן עובדים. הוא העוגיות שלא נכנסות הביתה. הוא השיחה שלא עונים לה ב-23:00. כל אחד מאיתנו יודע מה ה״סדום״ שלו, המקום שבו הלוט שבנו מרגיש הכי בבית.
ורש״י מוסיף דבר שהוא אולי לב הפרשה. אחרי שלוט נפרד, ה׳ פונה לאברהם ואומר לו: ״שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה״. ורש״י כותב: ״כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו״.
כל עוד לוט היה צמוד, הדיבור פרש ממנו. אפשר לקרוא את זה כך: היה רעש.
רק אחרי ההיפרדות הוא יכול לשאת עיניים ולראות את כל הארץ.
וזה נכון גם אצלנו. הרבה פעמים אנחנו מחכים לבהירות כדי לעשות את הצעד. ובפועל הסדר הפוך. קודם יוצרים מרחק, ואז הבהירות מגיעה.
כשהאח נופל בשבי
ועכשיו מגיע החלק המפתיע ביותר בזוהר הזה.
לוט נפרד, הולך לסדום, ושם נופל בשבי. אפשר היה לחשוב שאברהם יגיד: מגיע לו. בחר בסדום, שיסתדר.
אבל אברהם שומע ש״נשבה אחיו״, ויוצא למלחמה. בשבילו.
והזוהר מפרש: היצר הרע נשבה ״בין הרשעים בהרבה עוונות״, והנשמה לא מוותרת עליו. היא מתחמשת והולכת אליו, כדי ״להחזיר אותם בתשובה על עוונותיהם״. ״ולא נתן שינה בעיניו ביום ובלילה״, עד ש״החזיר אותם בתשובה שלמה כראוי״.
תחשבו על זה רגע. הסיפור לא נגמר בניצחון על לוט. הוא נגמר בהחזרה של לוט.
ואין פה סתירה להיפרדות. מתרחקים מסדום, מהמקום ומהמעשים. את האח לא נוטשים. וזו השאלה המעשית: מה אני עושה בפעם הבאה שאני נופל? מרחיק את עצמי מעצמי, או מחזיר את עצמי הביתה?
ומי שמכיר את הצד הזה בעצמו יודע שהנפילה היא לא החלק הכי קשה. החלק הכי קשה הוא מה שבא אחריה.
הבוקר שאחרי לילה של גלילה עד שתיים. היום שאחרי עוד יום של דחיינות, כשהמשימה עדיין פתוחה והאשמה כבר גדולה ממנה. הרגע שאחרי מה שעשינו לבד, ולא היינו רוצים שאיש יידע.
שם נכנסת הבושה, ומספרת לנו סיפור: ״אני כזה״. עצלן. חלש. חסר תקנה. ומי שמאמין לסיפור הזה מפסיק לחזור, כי בשביל מה.
לכתוב את עצמנו בחשבון של ״אני כזה״ זה אולי הניצחון הגדול ביותר של לוט.
אברהם לא עושה את זה. הוא לא מבזבז רגע על כעס, וגם לא על בושה. הוא קם ורודף.
שלוש מאות ושמונה עשר
ועם מי אברהם יוצא? ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת״.
הגמרא בנדרים מביאה על זה שתי דעות: ״רב אמר: שהוריקן בתורה. ושמואל אמר: שהוריקן בזהב״. לפי רב, החניכים היו תלמידי חכמים.
והזוהר הולך צעד הלאה. החניכים הם איברי הגוף, ו-318 הם רמ״ח, 248 איברי הגוף, ועוד שבעים ״דרזא דנשמתא״, של סוד הנשמה. כלומר, למלחמה הזאת יוצאים עם הכול. עם הנשמה, ועם הגוף.
וזו הנפקא מינה של כל הפרשה. העבודה הפנימית לא נעשית רק בראש. אי אפשר לנצח את הקרב הזה בהבנה. הוא מנוצח ברגליים שקמות בבוקר, בידיים שסוגרות את המחשב, בפה שאומר ״לא״ בזמן. מאתיים ארבעים ושמונה איברים, וכל אחד מהם יוצא לקרב.
על איזה עדר רועה הידע שלכם
ויש עוד שכבה, יפה במיוחד, בספר ״שמעתי״, שבו רשם הרב ברוך אשלג את מה ששמע מאביו, בעל הסולם (מאמר קע״ג).
הוא שואל: על מה בכלל רבו הרועים? הם רבו על ״מקנה״. ומקנה, לפי הפירוש שלו, הם קניינים רוחניים. השגות, הבנות, כוחות שאדם רוכש בדרך.
לשני הרועים יש מקנה. ההבדל הוא מה עושים איתו.
הרועים של אברהם, כל פעם שהשיגו משהו, לא לקחו אותו כדי ליהנות מה״גדלות״. להפך. כל השגה הייתה עבורם סיבה ללכת עוד צעד, להתאמץ עוד יותר.
הרועים של לוט רצו את אותן השגות כדי להגדיל ידיעות והשגות גדולות. כדי להגדיל את הרצון לקבל.
וכאן, אני חושב, כל אחד מאיתנו צריך לעצור.
כמה ספרים קראתם השנה? כמה פודקאסטים, כמה הרצאות, כמה תובנות שכתבתם במחברת?
ועכשיו השאלה האמיתית: אצל מי הן רועות?
האם התובנה שקיבלתם בשבוע שעבר הפכה לצעד, או שהיא הצטרפה לעדר? עוד ראש בעדר הגדול והמרשים של מה שאנחנו יודעים.
אפשר לצבור ידע כמו שלוט צבר מקנה. הוא מרגיש כמו התקדמות. ידע שלא נהיה מעשה הוא רועה של לוט.
לך לך
ובמקום אחר, בספר ״ברכת שלום״ של הרב ברוך אשלג, יש נקודה קצרה שמסכמת את הכול: ״לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״. ארץ, מלשון רצון. צא מהרצונות שלך, ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, אל הרצון שאני מראה לך, שהוא הרצון להשפיע (ברכת שלום על התורה, מאמר ט״ו).
אז מה לוקחים מזה לשבוע הזה?
שלוש שאלות קטנות, אחת לכל יום שתבחרו:
מה ה״סדום״ שלי, המקום שבו הלוט שבי הכי בבית, ואיזה מרחק אחד קטן אני יכול ליצור ממנו השבוע?
כשאני נופל, ואני אפול, איך אני מחזיר את עצמי? בכעס, או כמו אברהם, שקם ורודף אחרי האח שלו?
ותובנה אחת שקיבלתם לאחרונה, ספר, שיעור, שיחה: מה הצעד שהיא מבקשת מכם? ומתי, בדיוק, אתם עושים אותו?
המלחמה הזאת לא נגמרת. היא מתחדשת כל בוקר. אבל גם אנחנו.
אוהב, באמת.
ברוך ❤️