״דָּרֵישׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ, אֵשׁ אוֹכַלְתָּן״ (סוטה י״ז ע״א). ״וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב ׳אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׳: זָכָה, עוֹזַרְתּוֹ. לֹא זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ״ (יבמות ס״ג ע״א).
בשיעור הבונוס של המחזור הראשון של נפקא מינה דיברנו על זוגיות. לא כנושא נפרד מהקורס, אלא כמקום שבו כל מה שלמדנו נבחן. זהות, אחריות, בחירה, נתינה. קל לחיות את כל אלה בתיאוריה. הרבה יותר קשה לחיות אותם מול אדם אחד שמכיר אותך הכי קרוב שאפשר.
ושימו לב מה רבי עקיבא לא אומר. הוא לא אומר שיש זוגות שנועדו ויש זוגות שלא. הוא אומר ״זכו״. זוגיות היא לא מצב שמקבלים. היא בניין, ובניין דורש עבודה.
והחצי השני של המשפט הוא הקריטי באמת. אין מצב נייטרלי. או שכינה, או אש.
כמו בחיים, גם בזוגיות, אין סטגנציה.
חצי ועוד חצי
יש אמירה רומנטית, מאוד הוליוודית, ״מצאתי את החצי השני שלי״.
עד היום הייתי חצוי, והיום מצאתי את מי שמשלים אותי.
אני יודע שזה לא מסתדר מתמטית, אבל חצי ועוד חצי שווה חצי. לא שלם.
כי מי שנכנס לקשר בתור חצי, נכנס עם ציפייה. שמישהו ישלים לו את מה שחסר. ושם הקשר הופך למותנה. אדם שמחפש בזוגיות את מה שחסר לו בפנים בונה, עם כל הכוונות הטובות, קשר של תלות. לא בהכרח של אהבה. וקל מאוד לבלבל בין השניים.
ושלמות אישית היא לא אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה וכל החיים שלו מתוכננים קדימה. שלמות היא ״אני יודע מי אני ומה אני, לטוב ולרע. למה אני זקוק ומה אני נותן״. וגם אם אני לא יודע את כל זה, אני נכון לגלות את זה ביחד. לא מתוך ציפייה שמישהו ישלים אותי. מתוך ציפייה שמישהו יוציא ממני את הטוב שבי.
וזה מה שחז״ל ראו ב״עזר כנגדו״. לא עזר בשבילו. עזר כנגדו. שניים שעומדים פנים מול פנים, ודווקא מתוך השוני בונים משהו. כמו קשת בבניין. חצי שנשען על חצי, ויחד הם יוצרים את המבנה הכי חזק שיש.
זה שאפשר להעמיד עליו הרבה מאוד משקל.
ובאותו מקום בגמרא יש עוד אזכור, באותן אותיות בדיוק: ״זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ. לֹא זָכָה, מְנַגַּדְתּוֹ״. אותו אדם שעומד מולך יכול לבנות אותך, ויכול להילחם בך. ההבדל הוא לא בו. הוא במה שבניתם.
אני רוצה לספר לכם מאיפה אני נכנס לנושא הזה ולמה זוגיות תופסת מקום נכבד בחיי.
או לכל הפחות יש לה חשיבות ומשמעות רבה עבורי.
לא היה לי מודל אחד בריא של זוגיות בחיים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שלוש בערך.
לא חוויתי הורים ביחד.
ומעטות מערכות היחסים בחיי שבחרתי להיכנס אליהן במודע. רובן קרו תוך כדי. נפלתי אליהן, זרמתי איתן. ומעצם היותי אדם שלא אוהב לפגוע באחרים, אבל גם יודע להיות מאוד מניפולטיבי, אף פעם לא נפרדו ממני. או שגרמתי להן להיפרד ממני או שלפתי מליון תירוצים מהכובע, או שבסוף לקחתי אחריות ונפרדתי.
לפני שהתחתנתי הייתי מאורס, אחרי שלוש שנים של קשר. ובתקופת הקורונה נפתחה בי תיבת פנדורה. שאלתי את עצמי אם אני מאושר, והתשובה הייתה לא.
שאלתי מה מונע ממני להיות מאושר, והדבר הראשון שעלה היה הקשר הזה.
כשאני מקלף את כל האירוע הזה בדיעבד, אני רואה שהצעתי נישואים אולי מתוך רצון לתקן. אולי מתוך שאיפה שזה יהיה בסדר. והרבה מזה, כי הייתה לה משפחה מקסימה. המשפחה שתמיד רציתי שתהיה לי.
אבל הייתה שאלה אחת: במי אני בוחר עכשיו. והתשובה הייתה ברורה כשמש ביום בהיר. אני בוחר בעצמי. קודם כל כי נמאס לי לרצות.
ושנית, כי לא היה לי שום עניין לקום בעוד עשר שנים, כשאני כבר הורה, ולפרק בית.
כי הגעתי מבית כזה ואני יודע מה המחיר שילד משלם. כי שילמתי די והותר.
ושאלתי את עצמי שאלה מאוד פשוטה, ומאוד אגואיסטית, שאני מקווה שתאמצו בחיים שלכם: אם על הזין שלי מה כל העולם ואחותו חושב, לא איזה השלכות יהיו, לא כמה fucks I need to give, ולא ממי אני צריך להתנצל, מה הייתי עושה?
וזה מה שעשיתי. לא כי זה היה הדבר הטוב לעשות. כי זה היה הדבר הנכון.
לפני שהצעתי נישואים בפעם ההיא, שאלתי את עצמי שלוש שאלות.
האם אני אוהב אותה? כן.
האם היא תהיה אמא טובה לילדים שלי? כן.
האם אנחנו חברים? כן.
שלוש שאלות שנראות נכונות. אבל הן היו חמודות ותמימות, והיה בכל אחת מהן חור.
כשהתחלתי לצאת עם אשתי, שאלתי שאלה אחרת. האם היא מוציאה ממני את הטוב שבי? האם כשאני לידה, אני אדם טוב יותר?
והתשובה הייתה כן. וגם את זה צריך לתחזק, וכל תשובה יכולה להשתנות. אבל זו השאלה שהייתה חסרה לי.
זה אף פעם לא על המדיח
עכשיו תחשבו על הריב האחרון שלכם עם מי שהכי קרוב אליכם. ותחשבו על זה שהוא כנראה לא היה הראשון מסוגו.
הוויכוח על הכלים בכיור, על המדיח, על הכביסה, על הבגדים שזרוקים. הוא אף פעם לא על הכלים. הוא על ״האם אתה רואה אותי? האם אתה שם בשבילי? האם אני חשובה לך?״
אבל בלהט הרגע אנחנו לא רואים את זה ככה. ולכן אנחנו רבים על המדיח שוב ושוב. כי המדיח אף פעם לא היה הבעיה.
ואם אין מדיח, ממליץ לכם לקנות. זה שלום בית בפני עצמו.
(הניוזלטר לא ממומן על ידי חברות מדיחים רק שתדעו).
ויש פרדוקס בזוגיות. האדם שאליו אנחנו מרגישים הכי קרובים הוא דווקא זה שעליו הכי קל לנו לפרוק את כל מה שלא עובד עבורנו. זו פריבילגיה של קשר, והיא הופכת למינוס גדול אם לא יודעים מה לעשות איתה. קל לנו לפרוק על הזוגיות, ולא לפרוק ביחד עם הזוגיות.
ויש מאמר חז״ל, בתוך הסוגיה על היצר: ״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבֶר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ. מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב״ (סוכה נ״ב ע״ב).
כשנותנים לו, ליצר שלנו (שבתוכו הוא טומן אגו וגאווה, כבוד וצרות ראייה), הוא לא נרגע. הוא רק נהיה רעב יותר. וכשמרעיבים אותו, הוא שוקט. ככה גם האימפולסיביות שלנו בתוך ריב. כשאנחנו משביעים אותה, בלהגיב, בלעקוץ, בלא לשמוע, בלהיות אטומים, אנחנו חוטאים למטרה. אנחנו רק מגבירים את הרעב שלה.
שתיקות, צרכים ונתינה בריאה
שאלתי בשיעור את הגברים איך הם מפרשים שתיקה של אישה. והתשובה הייתה: כעס. עכשיו היא כועסת. ומה עושה הגבר? שותק. כי הוא יודע שעדיף לא לדבר.
ושאלתי את הנשים איך הן מפרשות שתיקה של גבר. והתשובה הייתה: דחייה. לא אכפת לו.
שני דברים שונים לגמרי. הוא שותק כדי לא לעצבן. היא שותקת כי זו דחייה. ושניהם שותקים. ואז נהיית שתיקה רועמת, ועוד התרחקות.
אני מהשותקים. אני מעדיף לבלוע מאשר להתעצבן, ואני מנסה להילחם בזה. הבעיה היא שגם אשתי מהשותקות.
וכשאני כועס, אני דווקא ממש צריך חיבוק. היא הייתה באה ומחבקת אותי, ואני הייתי כמו בול עץ שפתאום אחרי שתי דקות צומחות לו ידיים, ונרגע. וזה לא היה קורה אף פעם אם לא הייתי אומר את הצורך הזה בקול. כי מבחינתה, אם אני שותק, זו דחייה. אז היא מתרחקת.
הצורך לא יכול להתבטא אם לא מבקשים אותו.
אבל אל מול הצרכים שלנו, יש גם את הנתינה מעצמנו החוצה, וישנם שני סוגים של נתינה, והם נראים כמעט אותו דבר.
הראשונה היא נתינה ממקור. נותן כי אני רוצה לתת, בלי ציפייה לקבל. היא מולידה נדיבות, חיבור ושמחה.
השנייה היא נתינה מפחד. מתוך חובה, מתוך אשמה, מתוך פחד מדחייה. והיא מולידה שחיקה, טינה, ושליטה מוסווית.
אני לא הולך לאימון כי הסכמתי להישאר בבית. לא באמת רציתי להישאר, היה לי חשוב ללכת, ונשארתי. והמרמור שלי? הוא כמובן יישלח עליה. אבל זה אני שבחרתי. אני שהסכמתי. אני שבחרתי לתת לא מתוך מקום אמיתי.
ולפעמים אנחנו לא נותנים ממקור אמיתי לא כי לא בא לנו לתת, אלא כי אנחנו ריקים. אני רוצה לתת, אבל נגמרה לי הבטריה.
אתם מכירים את ההדגמה במטוס, זו שאף אחד כבר לא מקשיב לה. על מי שמים קודם את מסכת החמצן? על עצמך. לא מאנוכיות, מהיגיון מוחלט. מי שלא מוגן, לא יכול להגן על אף אחד.
הפירמידה ההפוכה
יש מבנה עדיפויות שמקובל בחברה הישראלית, ומוצג כמסירות. קודם הילדים. אחר כך הזוגיות. ואיפשהו בסוף, אם נשאר משהו, אני.
הבעיה במבנה הזה היא לא מוסרית. מוסרית כולנו מסכימים שהילדים הם הדבר הכי חשוב שיש. הבעיה היא מבנית. שני הורים ריקים לא יכולים לתת לילדים שלהם את מה שהם באמת צריכים. ושני אנשים ריקים לא יכולים לתת לזוגיות שלהם את מה שהיא צריכה.
כולם אומרים ״אני אמות בשביל הילדים שלי״. בדוק. אבל האם תחיה בשבילם? ילדים לא צריכים רק השקעה, זמן ומתנות. הם צריכים לראות זוגיות בריאה. הם צריכים לראות הורה שיודע לדאוג לעצמו, שחי מתוך בחירה ולא מתוך קורבנות.
לפני שהתחתנו, אשתי ואני אמרנו שאנחנו הופכים את הפירמידה. אני, זוגיות, הורות. ועם הזמן גילינו שגם זה לא מדויק. המבנה הבריא הוא לא פירמידה. הוא מעגל. יש תקופות שהילד הוא הפוקוס. ילד חולה, משבר, תקופה כלכלית קשה. זה נכון ונדרש. אבל כשהזהות שלי היא ״אני קודם כל הורה״, תמיד אוותר על אחד מהשניים האחרים. ההורה מתרוקן, והילד גדל עם תבנית לא בריאה של מה זה קשר.
והתבנית הזאת עוברת הלאה. ככה מעגלים חוזרים.
זוגות לא נפרדים בגלל משהו גדול
בשנת 2024 התגרשו בישראל 11,542 זוגות יהודים, לפי הדוח השנתי של בתי הדין הרבניים. יותר משלושים זוגות בכל יום.
ורובם לא נפרדים כי קרה משהו גדול. הם נפרדים כי קרו, או לא קרו, הרבה דברים קטנים לאורך הדרך. סיב אחרי סיב, פרימה אחרי פרימה, ואף אחד לא הרים את החבל ואמר ״יאללה, בואו נעבור את זה בגלידה״.
וזה עובד גם בכיוון ההפוך. ג׳ון גוטמן, חוקר זוגיות שעקב במשך עשרות שנים אחרי אלפי זוגות, מצא שאחד המנבאים החזקים לזוגיות שמחזיקה מעמד הוא לא הרגעים הגדולים. הוא מה שהוא קרא לו bids for connection, ניסיונות קטנים לחיבור, והתגובה אליהם. ״ראית את השקיעה?״. ״מה דעתך על...?״. ודרך אחרת לומר את זה: רומנטיקה היא היכולת לשים לב לדברים הקטנים שאף אחד אחר לא היה רואה, ולקיים אותם.
היה לנו, לאשתי ולי, טקס כזה. היינו יושבים בסוף יום, לפעמים פעם בשבוע, ושואלים: למה את זקוקה ממני השבוע? מה הדבר הכי חשוב שהיית רוצה שיקרה השבוע? מה אני צריך ממך?
לא רשימה לוגיסטית של מי לוקח את הילדה ביום שלישי. ״יש לי שבוע עמוס, הייתי שמחה לנוח.״ ״אני צריך להתאמן השבוע.״ ״בא לי שנצא לדייט.״ דברים נורא קטנים.
ואני מצטער להגיד שהטקס הזה כבר לא קיים היום, ושאנחנו לגמרי צריכים לחדש אותו. כי ככה זה קורה. מתיישבים מול הטלוויזיה, נמרחים לאיזו סדרה, והנה הלך הערב, ואתם הולכים לישון ולא דיברתם רגע.
וזו תזכורת טובה לזה שדברים לא קורים מעצמם, צריך וראוי ליזום ולתת להם מקום. באופן אקטיבי.
אז מה זה באמת לזכות?
רבי עקיבא לא נתן רשימה. אבל אם אוספים את מה שעברנו כאן, אולי זה נראה ככה:
לזכות זה להיכנס לקשר שלם, ולא בתור חצי שמחפש מי ישלים אותו.
לזכות זה לזהות את התבנית שהבאת מהבית, ולבחור אם להמשיך אותה.
לזכות זה לשמוע, מאחורי הריב על המדיח, את ״האם אתה רואה אותי?״.
לזכות זה לומר את הצורך בקול, במקום לשתוק ולחכות שינחשו.
לזכות זה לתת ממקור ולא מפחד, ולכן קודם למלא את עצמך.
ולזכות זה לחזור, שוב ושוב, לדברים הקטנים.
ויש שתי שאלות שלדעתי כל אדם צריך לשאול. איך אני אוהב לאהוב? ואיך את/ה אוהב/ת שאוהבים אותך? כי הדרך שבה אנחנו אוהבים לאהוב היא לא תמיד הדרך שבה האדם שלידנו אוהב שאוהבים אותו. אפשר להרעיף מתנות על מי שבכלל רוצה חיבוק. ולתת משהו שאני לא רגיל לתת, רק כי אכפת לי, גם זו נתינה.
ואם צריך מקום אחד להתחיל ממנו, זו השאלה שפתחה את השיעור: מתי אתם מרגישים הכי קרובים לאדם שלידכם, ומתי הכי רחוקים? ומה ההבדל בין שני הרגעים? כי הקרבה והריחוק לא אקראיים. יש להם דפוס, והדפוס קשור למה שכל אחד מאיתנו מביא לקשר.
בשיעור הראשון של נפקא מינה, דיברנו על הצמצום, על הרעיון של האר״י שהאלוהות פינתה חלל פנוי כדי שיהיה מקום לעולם להתקיים. זה מה שאנחנו עושים בזוגיות. מתוך השלם שאנחנו, מפנים חלל פנוי כדי להכניס מישהו. ונכנסים לתוך החלל הפנוי של מישהו אחר.
מערכת יחסים יכולה להיות מורכבת, כי החיים מורכבים. היא יכולה להיות קשה, כי אנחנו לפעמים קשים. אבל היא השיקוף הכי יפה והכי אינטימי שאדם יכול לקבל בחייו. כי יש רק עוד אדם אחד בעולם שרואה אותך מקרוב כל כך, ורוצה בטובתך כמו שאתה רוצה בה.
אשתי שאלה אותי לא מזמן מה בשבילי הצלחה בחיים. ועניתי: אם אזדקן איתה, הצלחתי. באמת. אבל זה צריך להיות בחירה, כל יום מחדש. כי זוגיות היא לא מצב. היא בניין.
אני מאחל לכם שתמצאו את השלם השני שלכם. ומי שכבר מצא, שתמשיכו לבנות.
אוהב, באמת.
ברוך ❤️
נ.ב הגיליון הזה נולד משיעור הבונוס שסגר את המחזור הראשון של נפקא מינה, קורס חי של שמונה מפגשים על תודעה, זהות, אחריות ותנועה. לא עוד ידע שיצבור אבק על המדף, אלא בדיוק המעבר שדיברנו עליו כאן...
מלדעת, לעשות. בקבוצה קטנה ובליווי צמוד. למחזור השני עוד אין תאריך פתיחה, ומי שנמצא ברשימת ההמתנה ישמע עליו ראשון.
כאן נכנסים לרשימת ההמתנה:
https://baruchneeman.ravpage.co.il/nafkamina_vol2