בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים. ״חטוף״ של אלי שרעבי, שהיה 491 ימים בשבי חמאס, ו״מפגש עם עצמי בגיהינום״ של עומר שם טוב, שהיה שם 505 ימים.
ומה שתפס אותי לא היה רק הגבורה. זה היה הסדר. הרגלים קטנים, שעות קבועות, טקס של כמה דקות...
״וכל שישי בערב אנחנו עושים קידוש. לא משנה מה עברנו השבוע, אילו ריבים היו או לא היו, אילו תסכולים היו או לא היו, איזה צער היה או לא היה, אילו כאבים היו או לא היו. לא משנה איך אנחנו נראים, איך נראה החלל שלנו, איך נראים השירותים, איך מרגיש האוויר, מתי אכלנו לאחרונה, מה אכלנו לאחרונה. לא משנה מה אמרו או לא אמרו השובים ולא חשוב איזו חשכה מקיפה אותנו. אנחנו מתכנסים, ארבעתנו, בשקט, ומקשיבים לאליה שמחזיק כוס מים וקורא בקול רועד ונמוך״ (״חטוף״, עמ׳ 133).
״גם בימים הקשים האלה, יש לנו טקס קבוע בסוף כל יום. טקס שאנחנו לא מוותרים עליו. אנחנו יושבים, ארבעתנו, ומחפשים דבר טוב שקרה לנו היום. לא חשוב איזה יום זה היה. התחלתי את זה בספונטניות באחד הערבים, כדי להרים את מצב הרוח. אמרתי להם, ׳יאללה, בואו נחשוב על משהו טוב שקרה היום, משהו אחד׳. הם זורמים איתי, וזה הופך למנהג קבוע״ (״חטוף״, עמ׳ 157).
וציפיתי לקרוא על גבורה. והיא שם, בכל עמוד. אבל מה שתפס אותי דווקא היה משהו הרבה יותר קטן, כמעט תפל. הסדר.
אנשים שאיבדו כל שליטה על הגוף שלהם, על האוכל שלהם, על האור שנכנס לחדר, בנו לעצמם שגרה. שעה קבועה לזה. טקס קטן לההוא. כמה דקות של משהו שחוזר כל יום, באותה צורה, בלי קשר למה שקורה סביב.
לא כי זה היה נחמד. כי זה מה שהחזיק אותם.
כשאין לך כלום, יש לך את מה שאתה מייצר
ואני קורא את זה, ישוב בבית, עם מקרר מלא וטלפון ביד, ושואל את עצמי שאלה מעניינת. אם הם הצליחו לקבוע עיתים במנהרה, מה המחיר שאני משלם על זה שאני לא קובע אותם כאן?
כי אנחנו חיים בתקופה שמקדשת את הספונטני. את ה״איך שמרגיש לי״. את ה״אני לא אוהב מסגרות״. גם אני הייתי שם הרבה שנים. שגרה נשמעה לי כמו כלא, והרגלים נשמעו לי כמו משהו של אנשים שפחדו לחיות.
רק שהנפש לא עובדת ככה. נפש בלי שום דבר קבוע היא נפש שכל רוח מזיזה אותה. כל הודעה, כל כותרת, כל מצב רוח של מישהו אחר. ואז אנחנו קוראים לזה חרדה, או עייפות, או ״סתם תקופה״. אבל לפעמים זה פשוט אדם שאין לו על מה להישען.
וזה נכון גם לגוף. גוף שישן בשעות קבועות, אוכל בזמנים קבועים, זז כל יום קצת, הוא גוף שיודע למה לצפות. וגוף שיודע למה לצפות יכול סוף סוף להרפות.
וזה לא רק תחושה,
במחקר שפורסם ב-2024 בכתב העת Sleep עקבו אחרי כ-61 אלף משתתפים במאגר הבריטי UK Biobank, עם מדי תאוצה על היד. מי שישנו והתעוררו בשעות עקביות יותר נמצאו בסיכון נמוך ב-20% עד 48% לתמותה מכל סיבה, לעומת מי שהשינה שלהם הייתה הכי לא סדירה. והסדירות ניבאה תמותה טוב יותר ממשך השינה עצמו (Windred ועמיתים, 2024). זה מחקר מתאם ולא הוכחה לסיבתיות, אבל הכיוון ברור: לא רק כמה, אלא באיזו קביעות.
ובצד של הנפש, שתי חוקרות, היינצלמן וקינג, בדקו את הקשר בין שגרה לתחושת משמעות. הן מצאו שמי שמעדיפים שגרה מדווחים על יותר משמעות בחיים, ובמחקר שני, שבו משתתפים דיווחו לאורך היום, ברגעים שבהם ההתנהגות שלהם הלכה לפי השגרה הרגילה, הם הרגישו יותר משמעות באותו רגע (Heintzelman & King, 2019). הן קראו לשגרה מקור משמעות ״יומיומי, אפור ונוכח בכל מקום״, שאף אחד לא שם לב אליו.
כמעט ״תפל״.
אבנים שחקו מים
מסופר על רבי עקיבא, לפני שהיה רבי עקיבא.
בן ארבעים שנה היה, ולא למד כלום. יום אחד עמד על פי באר, וראה אבן חקוקה. שאל: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום?״ (אבות דרבי נתן, נוסח א׳, פרק ו׳).
ובאותו רגע הוא עשה חשבון פשוט: ״מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם״. וחזר ללמוד. בגיל ארבעים. עם הבן שלו, אצל מלמד תינוקות, מאלף בית.
מה המים לא עשו?
הם לא נפלו בעוצמה.
הם לא עשו מהלך דרמטי אחד.
הם פשוט נפלו. ״תדיר״.
״בכל יום״. טיפה אחרי טיפה,
בלי לחכות למוטיבציה, בלי לבדוק אם זה עובד.
וזה בדיוק מה שאנחנו לא מוכנים לעשות. אנחנו רוצים את הרגע הגדול, את הסדנה שתשנה הכל, את ההחלטה של תחילת השנה. ואז, כשהאבן לא נסדקת אחרי שבוע, אנחנו מסיקים שזה לא בשבילנו.
הרמב״ם כתב את אותו דבר בשפה של רופא. שואל איך אדם משנה את המידות שלו, ועונה: ״יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ... וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ״ (רמב״ם, הלכות דעות א׳, ז׳).
לא ״יבין״. לא ״יחליט״. יעשה, ישנה, ישלש. עד שזה יהיה קל. עד שזה ייקבע בנפש.
שמונה מאות שנה אחריו, פיליפה ללי וצוותה מאוניברסיטת UCL בדקו בדיוק את זה. 96 אנשים בחרו הרגל אחד, לאכול, לשתות או לזוז, באותו הקשר כל יום, למשל ״אחרי ארוחת הבוקר״, ודיווחו במשך 12 שבועות כמה זה מרגיש אוטומטי. התוצאה: הזמן עד שהמעשה נעשה כמעט אוטומטי נע בין 18 ל-254 ימים, והחציון שהם דיווחו עליו הוא 66 ימים (Lally ועמיתים, 2010). לא 21 יום, כמו שאוהבים לספר. הרבה יותר. אבל זה קורה. מה שהרמב״ם קרא ״עד שיהיו מעשיהם קלים עליו״, הם קראו לו אוטומטיות.
ובעל ספר החינוך הוסיף משפט שאני חושב שכל אדם צריך לשים לנגד עיניו:
״כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות״ (ספר החינוך, מצווה ט״ז).
הלב לא מוביל את המעשה. המעשה מוביל את הלב. מי שמחכה להרגיש כדי לעשות, יחכה הרבה זמן.
והפסיכולוגיה הקלינית הגיעה לאותו מקום. אחד הטיפולים המבוססים ביותר לדיכאון נקרא ״הפעלה התנהגותית״. הוא לא מתחיל מלשנות מחשבות או לחפור בעבר, אלא מלתכנן ולעשות פעולות קטנות ומשמעותיות, לפני שבא החשק. מטא-אנליזה של 26 ניסויים מבוקרים, עם יותר מ-1,500 משתתפים, מצאה שהוא יעיל בבירור לעומת קבוצות ביקורת (Ekers ועמיתים, 2014). החוקרים עצמם מציינים שאיכות חלק מהמחקרים נמוכה ושצריך מעקב ארוך יותר. אבל העיקרון עודנו: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
למה דווקא מים
חז״ל שאלו: ״למה נמשלו דברי תורה למים?״ ועונים: ״מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״ (תענית ז׳ ע״א).
ואני קורא את זה גם ככה: מים לא נשארים למעלה. הם יורדים. למקום הנמוך, הפשוט, היומיומי. תורה שנשארת בשמיים, בספרים, בשיעור של פעם בשבוע, היא לא מים. מים הם מה שמגיע עד למטה. עד לשיחה עם הילד. עד לתור בסופר. עד לרגע שמישהו חותך אותך בכביש.
ומים הם גם חיים, פשוטו כמשמעו. בלי אוכל אפשר לשרוד זמן מה. בלי מים, לא. ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״ (משלי ג׳, י״ח). ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״ (דברים ל׳, כ׳). לא ״תוספת לחיים״. חיים.
תורה זה לא רק מה שכתוב בספר
בר קפרא דרש: ״איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? ׳בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך׳״ (ברכות ס״ג ע״א).
בכל דרכיך. לא רק בבית הכנסת. לא רק מול הספר. במפגש עם מישהו. במפגש עם משהו. בפחד שעולה בשלוש בלילה. בכעס על מי שהכי קרוב אליך. שם בדיוק התורה נבחנת, ושם היא או חיה או שהיא רק טקסט.
ובן זומא שאל: ״אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם״ (אבות ד׳, א׳). מכל אדם. גם מזה שעצבן אותך הבוקר. גם ממי שחזר מהשבי וכתב על מה שהחזיק אותו. גם מהמים שנופלים על אבן.
וכאן זה נשזר.
כי אם תורה היא בכל מקום, אפשר היה לחשוב שלא צריך זמן קבוע בשבילה. היא ממילא בכל דבר, לא? אז זהו, שלא. בדיוק בגלל שהיא צריכה להגיע לכל דבר, היא צריכה מקור. מים שזורמים בכל מקום צריכים מעיין אחד שנובע כל יום.
השאלה הראשונה
הגמרא אומרת שכשאדם בא לדין אחרי מאה ועשרים, שואלים אותו כמה שאלות. ״נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?״ (שבת ל״א ע״א).
לא שואלים ״כמה למדת״. שואלים ״קבעת״. הקביעות היא השאלה, לא הכמות.
ושמאי, שידוע כמחמיר, אמר את זה בשתי מילים: ״עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע״ (אבות א׳, ט״ו). ובאותה משנה ממש הוא ממשיך: ״וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת״. הקבע והפנים היפות באותה נשימה. כאילו הוא יודע שמי שיש לו עוגן, יכול להרשות לעצמו להיות רך עם אחרים.
אז מה העיתים שלי?
אני אגיד בכנות, זה לא דף גמרא. זה תפילין בבוקר. זה מדיטציה. זה אימון. זה זמן עם הילדים, שבו הטלפון לא בחדר. וזה זמן איכות עם אשתי, שלא מחכה ל״כשיהיה זמן״, כי אז הוא אף פעם לא מגיע.
אף אחד מהם לא דרמטי. ואף אחד מהם לא קורה מעצמו. כל אחד מהם הוא טיפה שאני מחליט שתיפול, גם בימים שבהם אין לי כוח. ובדיוק בימים האלה אני מבין למה הם שם.
ושימו לב שחצי מהרשימה הזאת הם בכלל לא ״תורה״ במובן של ספר. אבל אם התורה היא ״בכל דרכיך״, אז גם להיות נוכח עם הילד שלי זו קביעת עיתים.
אצלך זה יכול להיות עשר דקות. זה יכול להיות פרק אחד. זה יכול להיות לשבת בשקט עם כוס קפה לפני שהטלפון נפתח. מה שמשנה הוא שזה חוזר. שזה ״תדיר״. שזה ״בכל יום״.
ובשבת הזאת
בשבת הקרובה, שמיני עצרת ושמחת תורה, נקרא את הפסוקים האחרונים של ספר דברים. ומיד, באותו בוקר, נתחיל שוב: ״בראשית״.
שלוש שנים עברו מאז שמחת תורה ההיא. היום שבו הכל התפוצץ לנו במציאות.
ואני חושב על זה שהתשובה של העם הזה, כבר אלפי שנים, לסוף, היא להתחיל מחדש. לא לחכות שיהיה מתאים. לא לחכות שנהיה מוכנים. לסיים, ומיד לפתוח. כי מה שתדיר, מחזיק. ומה שמחזיק, חוקק כמים בסלע.
אני לא יודע מה האבן שלך. אני רק יודע שהיא לא תיסדק ביום אחד.
אז השאלה שלי אליך השבוע היא שאלה אחת, קטנה:
מה הטיפה האחת שאת/ה מוכן/ה לתת לנפול, כל יום, באותה שעה, מהשבוע הזה?
לא עשר. אחת.
ואם פספסת יום? גם על זה יש תשובה.
באותו מחקר של ללי, פספוס של הזדמנות אחת לא פגע באופן מהותי בתהליך יצירת ההרגל. המים לא נעלבים כשיום אחד לא ירד גשם. הם פשוט ממשיכים למחרת.
העיקר שתמשיכו קדימה.
אוהב, באמת.
ברוך ❤️
נ.ב אם הקריאה הזו נגעה במשהו, נפקא מינה הוא קורס חי בן שמונה מפגשים על תודעה, זהות, אחריות ותנועה. לא עוד ידע למדף, אלא בדיוק המעבר שדיברנו עליו כאן: מלהבין, לעשות. ולעשות שוב. בקבוצה קטנה ובליווי צמוד. למחזור השני עוד אין תאריך פתיחה, ומי שנמצא ברשימת ההמתנה ישמע עליו ראשון.
כאן נכנסים לרשימת ההמתנה:
https://baruchneeman.ravpage.co.il/nafkamina_vol2