רוב האנשים לא ישיגו את מה שהם שואפים להשיג בחיים שלהם.
זו אמת שלא נעים לשמוע, והגיליון הזה קצת שונה מהרגיל. לרוב אני כותב על נושאים שכל תכליתם היא לגרום לנו להתקדם, להעלות את התדר, לפתוח צוהר של רעב ושל הבנה איך ממשיכים הלאה. היום אני בוחר להתמקד דווקא בדברים שלא נעים להסתכל עליהם, ודווקא בראש השנה, כי אלו הימים שבהם אפשר להסתכל לאמת בעיניים ולראות גם את ההשתקפות הפחות יפה שלה.
הכנות הזו חייבת ללכת יד ביד עם ההצלחה, אי אפשר אחרת.
אז רוב האנשים לא יגיעו לאן שהם רוצים להגיע, לא ינחלו את ההצלחה שהם מדמיינים בעיני רוחם, ולא יהיו מרוצים מהדרך שבה הם חיים את חייהם.
זה יכול להישמע קצת מורבידי, אולי קצת עגמומי, אבל עם כל הצער שבדבר זה גם נכון. הרי אם זה לא היה כך, רוב האנשים בעולם היו מאושרים, מסופקים ומרוצים, כלכלית, רוחנית, נפשית וחברתית, ופשוט מבטאים את הגרסה הטובה ביותר של עצמם.
אבל אנחנו יודעים שזה לא כך. רוב העולם חווה מלחמות, עוני, קונפליקטים, פערים ושברים, ואלימות, מילולית ופיזית, שגועשת ברחובות ובכל רשת חברתית.
ולמה דווקא עכשיו? כי אני רואה, לצערי הרב, את המכנה המשותף. אצל כל אותם מטופלים, תלמידים ואנשים שעברו תחת ידיי במרוצת השנים חוזרים כמה דברים שפשוט שותלים אותם במקומם, ומונעים מהם לפרוח ולגדול בהתאם לפוטנציאל הכל כך גדול שיש בהם.
והנה הן...
הסיבה הראשונה: הם לא יודעים מה הם רוצים
רוב האנשים בכלל לא יודעים מה הדבר הזה שהם רוצים להשיג. אין להם הגדרה להצלחה. הם לא יודעים איך הם היו רוצים שהזוגיות שלהם תיראה, ממה הם רוצים להרוויח את הכסף שלהם, מה השליחות שלהם בעולם, לאיזה כיוון הם בכלל רוצים ללכת. וכשלא יודעים את הכיוון, כל דרך נראית נכונה, ואפשר לבזבז שנים בלי לדעת מה היעד.
מה שכן, רובנו יודעים מה אנחנו לא רוצים. זו ברירת המחדל, כי מה שאנחנו לא רוצים יוצר לנו כאב, ומכאב אנחנו יודעים להימנע. הרבה יותר קשה לדעת מה אתה כן רוצה, כי כל בחירה אמיתית מביאה אותנו בהכרח לוותר על שאר הדברים. ולא לדעת משאיר לנו הרבה אופציות פתוחות. ועד כמה שאנחנו שונאים שיש יותר מדי מבחר, אנחנו נעדיף מבחר על פני התחייבות טוטלית לדרך אחת.
חז״ל ניסחו את זה בארבע מילים, ודווקא במסכת ראש השנה: ״תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת״ (ראש השנה ד ע״ב). אנחנו חיים בעידן שבו הכול נגיש לכאורה, הכול בהישג יד, אבל רחוק מאוד מהלב. והבלבול הזה כשלעצמו מונע מאיתנו לדעת מה אנחנו באמת רוצים. כי לדעת מה אתה רוצה אומר בהכרח לוותר על כל מה שאתה לא רוצה.
הסיבה השנייה: הם לא מוכנים לשלם את המחיר
אנשים לא באמת מוכנים לשאת בהשלכות של הדרך, של המאמץ ושל המעשים שכרוכים במה שהם רוצים. להיות בזוגיות בריאה, שיש בה נאמנות, הדדיות ותקשורת, דורש ממני להתפשט רגשית, לקלף את המחסומים, את הפחדים, את חוסר האמון ואת הספק שבאים ״להגן״ עליי. לנחול הצלחה כלכלית דורש ממני לקחת סיכונים, להשקיע זמן, זיעה והקרבה.
אני לא מאמין גדול בלעבוד קשה, במיוחד בעידן הזה. אבל אני מאמין בהתמדה, בהשקעה ובסדרי עדיפויות. ואני מאמין שעל כל דבר שאתה עושה בחייך תצטרך לשלם בדרך כזו או אחרת: בזמן, במערכות יחסים, בסביבה, במקום מגורים. רוב האנשים לא מוכנים לשאת במחירים של הטיפוס אל הפסגה האישית הזאת. ואם אני לא מוכן לשלם את המחיר, גם לא אוכל ליהנות ממה שהמחיר הזה מקנה.
הסיבה השלישית: הם חיים בעיניים של אחרים
זה מתחיל בעיניים שלנו, שמאמינות באופן עיוור לכל מה שהן רואות. נפלנו שבויים לאמונה שכל מה שמופיע במדיה הוא תוצר של נקישת אצבעות: שאפשר להתעשר מהר, לגדול בזריזות, להצליח בלי להתאמץ. ולא שמנו לב שכמות התוכן שאנחנו צורכים גורמת לנו להשקיע את כל האנרגיה שלנו בלהסתכל על אנשים אחרים, ולהשוות את החיים הלכאורה מלאי כל טוב שלהם לחיים שלנו. והדבר הזה, עד כמה שהוא גורם לנו לרצות יותר, גורם לנו לעבוד פחות. כי קנאה, עד כמה שנספר לעצמנו שהיא מניעה, היא מרפה את ידינו. היא שולחת אותנו להסתכל על הדשא של השכן במקום לעדור את החצר שלנו, הנפשית, הרגשית, החומרית.
וזה ממשיך בעיניים של הסביבה. כל כך אכפת לנו מה אנשים חושבים עלינו ואיך ניתפס, ובעיקר בעיני אלו שקרובים לנו ואוהבים אותנו. וגם הם, עם כל הכוונות הטובות שיש להם עבורנו, יכולים להיות המוקשים הגדולים ביותר להצלחה שלנו. כי לאנשים שאוהבים אותנו לא נעים שאנחנו משתנים. זה כבר לא נוח להם, אנחנו נהיים יותר דעתנים, יותר עקשנים, והולכים במסלול שהם לא חושבים שנכון עבורנו. אבל הם לא חיים את החיים שלנו. יש להם כוונות טובות עם ביצועים מזעזעים. ואגב, רוב האנשים האלה יודעים לתת את דעתם על מה שאין להם את האומץ לעשות בעצמם.
יותר מדי פעמים בחיי ויתרתי על יותר מדי דברים, כי חישבתי וחשבנתי מה יגידו ואיך ישפטו אותי. בלי להבין שהשיפוטיות שלי כלפי עצמי, על כך שאני לא חי באמת ולא מבטא את עצמי באמת, היא החמורה מכולן. כי בסוף, את הדין אני נותן מול עצמי. ולא מול אף אחד אחר.
הסיבה הרביעית, שאולי הייתה צריכה להיות הראשונה, פחד.
כתבתי הרבה על פחד ואמשיך לכתוב עליו, כי הוא חלק בפאזל שלעולם לא ייעלם. הוא בא לשמור עלינו, וטוב שכך. אבל חשוב באותה מידה לזכור שהוא מסך עשן. הפחד אף פעם לא נמצא בהווה, תמיד בעתיד. גם הפחד הקיומי ביותר הוא פחד ממה שעלול להתרחש, ולא ממה שקורה כאן ועכשיו. המוח שלנו עושה היוריסטיקות, הנחות על העתיד על בסיס אירועי עבר, שלנו או של אנשים שרק ראינו במדיה. והיום, כשאנחנו חשופים לכל כך הרבה, נדמה לנו שיש לנו יותר מדי מה להפסיד. אבל האירוניה היא שבזמן שאנחנו עסוקים בלפחד, אנחנו מפסידים בדיוק את מה שהיינו מרוויחים אם רק היינו פועלים על אף הפחד.
נשמע איזוטרי? בואו נוריד את זה לפרקטיקה. כל כך הרבה אנשים רוצים, ברמה הפשוטה ביותר, להביע את עצמם ולומר את מה שהם מרגישים. אבל הם מפחדים מה הסביבה תגיד, ושאם יגידו משהו לא במקום, יפסיקו לאהוב אותם. ובזמן שהם ממשיכים לשתוק, הם מאבדים עוד חתיכה מעצמם. אנשים מפחדים לקחת סיכון כלכלי כדי לא להפסיד את המעט שיש להם, ולא מבינים שבזמן שהם נמנעים הם מפסידים לאט לאט, עד שלא יישאר כלום. ברמה הזוגית, אנשים כל כך מפחדים להיפתח כדי לא להיפגע, שהם שומרים את עצמם סגורים, ולא מבינים למה זוגיות היא לא נחלתם. כי מי היה רוצה להתקרב לאדם כל כך סגור?
אנחנו חיים באירוניה: רוצים משהו אחד ועושים משהו אחר. כי תמיד נעדיף את הרע והמוכר על פני הטוב והלא נודע, כי לפחות את התוצאות של המוכר אנחנו כבר יודעים. מי שחווה הרבה אכזבה בחייו כבר לא מפחד ממנה. הוא מקבל אותה כהכרח של המציאות, ולכן יבחר בה פעם אחר פעם, מאשר לאפשר לעצמו להסתכן ולהיפתח.
וכן, בואו לא נהיה נאיביים. יכול להיות שהפחד יתממש. אבל האם זו גזירה, או נפילה שאפשר ללמוד ממנה? לחשוב ולפעול באותה צורה מבטיח לנו בוודאות שלעולם לא נקבל תוצאה אחרת. כדי להיות מהאחוז הקטן שבאמת חי את החיים במלואם, אנחנו נדרשים, ולו פעם אחת, לנסות להפריך את הפחד. לקפוץ לתוך הערפל כדי לגלות שמאחוריו יש אור גדול.
הגר״א כתב באבן שלמה משפט שאני חוזר אליו: ״עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים״ (אבן שלמה א, ב). והמידות הן בדיוק הטבע שלנו: התבניות והשבלונות שדרכן גדלנו ועל פיהן אנחנו חיים. תפקידו של האדם הוא לשבור את הטבע שבו, לא כדי לשלוט בו, אלא כדי לגלות שהוא מעל הטבע, ובכל פעם לגדול קצת יותר.
אבל רוב האנשים לא יעשו את זה. כי יותר חשוב להם מה עלול להשתבש ממה שהם עלולים להרוויח, ויותר חשוב להם לא לחוות בושה מאשר לחוש שמחה וגאווה. ואנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו לא בוחרים ולא עושים, הערך העצמי שלנו לפחות נשמר. זו טעות איומה. הערך העצמי גדל וקטן בהתאם לפעולות שאנחנו עושים, וכשאנחנו נמנעים מלחיות באמת, הוא לא נשמר. הוא הולך ומצטמק.
הסיבה החמישית: הם לא מאמינים שמגיע להם
יש אנשים שפשוט לא מאמינים שהם ראויים. שמגיע להם להגשים, לחיות, לחוות, להיות מאושרים, לקבל שפע או אהבה. לכל אחד ואחת הסיבות שלהם.
דבר אחד אני יודע, וזה לא כי אני חכם גדול, אני רחוק מזה. אני יודע ששפע לא מחולק לאף אחד. הוא פשוט קיים, לא מוקצה לאדם כזה או אחר, והגורם היחיד שיכול להרחיב או לצמצם את כמותו בחיינו הוא אנחנו עצמנו.
אני מאמין שאלוהים, או הדבר הזה שאני תופס כאלוהים, הוא כל כולו אהבה ונתינה.
הוא לא נצרך לשום דבר ולא זקוק לשום דבר מאף אחד, ולכן הוא בהכרח כל כולו השפעה ושפע לכל נברא. השפע תמיד קיים. ואנחנו, עם החסמים, עם הקליפות, עם הספק, ובעיקר עם הפחד שאנחנו נותנים לו מקום, אנחנו אלה שמצמצמים את האור שאנחנו מקבלים.
זה עובד בדיוק כמו העין. ככל שאני ממקד את המבט במשהו, הוא גדל וכל השאר מיטשטש. כך גם התודעה: ככל שאני מתמקד בפחד ובספק, במה יגידו עליי ובמה אני לא מסוגל, כך קשה לי יותר להתמקד במה שאני ראוי לו ובמה שאני כן יכול. ברווח, ולא במחיר.
ולעיתים קרובות אני מוצא שחיים זה כמו לרכוב על אופניים. מי שלמד לרכוב יודע שלא צריך להזיז את הידיים כדי לפנות. כל מה שצריך זה להסיט את המבט, והגוף ילך בהתאם, והאופניים יקשיבו לגוף. למקום שאליו אנחנו מכוונים, לשם נגיע. בעליות או במורדות, זה לא באמת משנה. כי בתוך תוכנו כולנו יודעים שאין דרך ישרה ואין קיצורי דרך. יש עבודה, ויש מסע.
חשבון נפש שמתחיל בין אדם לעצמו
ואנחנו בימים הנפלאים של ראש השנה, ואחריו יום הכיפורים.
הזדמנות לעשות חשבון נפש. ועוד לפני החשבון שבין אדם לחברו, ראוי להתחיל בזה שבין אדם לעצמו.
שימו לב לדבר מעניין: בתורה, ראש השנה בכלל לא נקרא יום הדין. הוא נקרא ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ (ויקרא כ״ג, כ״ד) ו״יוֹם תְּרוּעָה״ (במדבר כ״ט, א׳). והגמרא מסבירה למה אומרים בו מלכויות, זיכרונות ושופרות: ״מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר״ (ראש השנה ט״ז ע״א). לא ״כדי שתחשבו מה עשיתם לא בסדר״. כדי שייזכר מי אתם. ראש השנה הוא קודם כול יום הזיכרון: לא רשימת הכישלונות של השנה שעברה, אלא היזכרות במי שאני, לפני כל השכבות. ואם המלכויות באות קודם, אז השאלה הראשונה של החשבון היא שאלת המלכות: מי יושב על הכיסא בתוכי? הפחד? הסביבה? ההשוואה? או אני.
ומכאן השאלות, בין אדם לעצמו:
כמה הקטנתי את עצמי בשנה האחרונה?
לאילו מחשבות מקטינות, מלאות ספק ופחד, האמנתי? למה הקשבתי לאחרים ולדאגותיהם, במקום להניע את מה שאני מאמין בו?
כמה פעמים פעלתי מתוך פחד, ולא מתוך כוונה ואומץ? כמה שכבות והגנות לבשתי, במקום להתקלף ולראות מי אני באמת?
על מה עוד יש לי לעבוד? כי תמיד יש. לא כי מישהו מאיתנו שבור, אלא כי תמיד אפשר להתעלות.
הרמב״ם כותב שלתקיעת השופר יש רמז: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם״ (הלכות תשובה ג, ד). שימו לב לסדר. קודם להתעורר. ואז לחפש במעשים. המעשים, לא הכוונות.
הלב הולך אחרי הרגליים
כתוב בספר החינוך: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ (מצווה ט״ז). הלב נמשך אחרי המעשים, ולא ההפך.
הרבה מאותם אנשים שהזכרתי מחכים שמשהו בתוכם יתעורר. הם מחכים למוזה, להשראה, לאדם או לזמן שיעירו את ליבם. והם יכולים להמשיך ולחכות לנצח. כי המעשה הוא זה שמעורר את הלב. ההחלטה, והפעולה שיוצאת בעקבותיה, היא שתייצר את התגובה הרגשית שתביא לפעולה הבאה. לגדילה, לצמיחה, להתעלות.
וזו בדיוק הלולאה שאנחנו עובדים עליה עכשיו במחזור השני של נפקא מינה, אחרי שראינו, הבנו ושברנו דפוסים: זהות שנותנת כיוון, פעולה אחת קטנה בכיוון הזה, הוכחה קטנה לעצמי שאני כזה, וזהות שמתחזקת ומולידה את הפעולה הבאה. כל פעולה קטנה היא פתק בקלפי, כמו שכותב ג׳יימס קליר, הצבעה על מי שאני בוחר להיות. לא צריך מהפכה. צריך פתק אחד היום. ועוד אחד מחר.
בתפילת מוסף של ראש השנה אנחנו אומרים ״היום הרת עולם״. היום נולד העולם. ואם היום נולד העולם, אז גם היום, בדיוק היום, אפשר להתחיל.
אז אני מאחל לי ולכם שנזכה להכיר את הפחדים שלנו ולהתעלות מעליהם. שנתקלף, במקום להסתתר מאחורי הגנות שרק מקטינות אותנו. שבשנה החדשה נדע לשבור את הטבע שלנו קצת יותר, ונבין שאיננו כפופים רק לחוקי הטבע, כי אם גם לחוקי הרוח, וכל רצונה של הרוח הוא להתרומם מעלה, אל הטוב המוחלט.
או במילותיו של הרב קוק:
״עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך. דרוש אותם, וימצאו לך מיד״ (אורות הקודש א, ס״ד).
אוהב, באמת.
ברוך ❤️