על ריבונות, חופש הבחירה, ואחריות רדיקלית

״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה.״ (דברים ל׳, י״ט)

יש רגע קטן שאני בטוח שכולכם מכירים, גם אם לא שמנו לב אליו. משהו בחיים לא הולך כמו שרצינו. קורה…
והדבר הראשון שקורה בתוכנו, עוד לפני שהספקנו לחשוב, הוא חיפוש. לא חיפוש של פתרון, חיפוש של אשמים. הנסיבות, בן הזוג, ההורים, הבוס, המדינה, המזל. מישהו. משהו. רק לא אני. העיקר לא אני.

זה לא מפני שאנחנו אנשים רעים. זה מפני שהאשמה מרגישה כמו מוצא. היא מורידה מאיתנו משקל. אבל את המחיר האמיתי שלה אנחנו משלמים בשקט, בלי לשים לב. כי בכל פעם שאנחנו מניחים את הסיבה בחוץ, כמו להוציא את הזבל ומעכשיו הוא לא בעיה שלנו, אנחנו בעצם מוסרים לידיים זרות את הדבר היקר ביותר שיש לנו.

אחריות היא לא אשמה.

למדנו לחשוב שהן אותו דבר. שמי שלוקח אחריות, מיד נענש. אז כששומעים את המילה ״אחריות״, קופצות אליה מיד כל התולדות הקטנות שלה: אני לא בסדר, משהו פגום בי, עכשיו מישהו יכעס. ואם אחריות שווה עונש, ברור שנרצה לברוח ממנה כל החיים.

אבל זו טעות בהגדרה. חוקרת הבושה ברנה בראון מנסחת את ההבחנה בחדות: "Shame is 'I am bad.' Guilt is 'I did something bad.'" בושה אומרת ״אני רע״. אשמה אומרת ״עשיתי משהו רע״. האחת נוגעת במעשה, השנייה חיה בתוך הזהות. ואשמה, כשהיא נהיית זהות, סוגרת ומקטינה. היא לא מזיזה כלום.

אחריות היא בדיוק ההפך. היא לא שפיטה על מי שאני, אלא הכרה בכוח שיש לי לבחור אחרת. ״עשיתי בחירה. אני יכול לבחור שוב.״ היא לא סוגרת, היא פותחת. היא לא מקפיאה, היא מתירה תנועה. ולכן, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו, אחריות היא לא עונש. אחריות היא חופש. וחופש, בסופו של דבר, הוא ריבונות על החיים שלנו.

המתנה היחידה שיש לנו.

ואם נרד רגע לשורש, נגלה שהבחירה היא לא עוד יכולת בין רבות. היא המתנה היחידה שבאמת מבדילה אותנו מכל שאר צורות החיים. אבן נופלת לפי חוקי הכבידה. חיה פועלת לפי היצר והדחף. רק האדם יכול לעצור, להביט במה שמושך אותו, ולומר לא. או כן. מתוך בחירה.

וזו לא בחירה סתמית. המסורת מלמדת שהאדם נברא כדי להיות שותף במעשה הבריאה. שבכל יום מחדש, בכל בחירה קטנה, אנחנו מוסיפים נדבך לעולם או גורעים ממנו. אנחנו, בבחירות שלנו, בונים לעצמנו גן עדן או גיהינום. לא אחרי מאה ועשרים, אלא כאן, עכשיו, בסלון, במטבח, בשיחה עם הילד, ברגע שבו בא לנו להתפוצץ ואנחנו בוחרים לנשום.

ברגע שאנחנו מאשימים את הנסיבות, אנחנו לא רק מתחמקים ממשהו לא נעים. אנחנו מוותרים על המתנה הזו כשלעצמה. אנחנו אומרים, בלי מילים, ״אין לי בחירה״, וברגע הזה באמת אין לנו. הפכנו את עצמנו לאבן שנופלת, לחיה שמגיבה. ויתרנו על מה שהופך אותנו לבני אדם.

בין מה שקורה לנו, לבין מה שאנחנו.

ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר ונוירולוג יהודי מווינה, שפיתח גישה שלמה בפסיכולוגיה סביב רעיון אחד: שהכוח המניע העמוק ביותר באדם הוא החיפוש אחר משמעות. אבל פרנקל לא רק כתב על זה, הוא חי את זה. הוא שרד את אושוויץ, ובמקום הנורא ביותר שאדם יכול להימצא בו גילה דבר אחד שאי אפשר היה לקחת ממנו, לא משנה כמה ניסו:

"Everything can be taken from a man but one thing: the last of the human freedoms, to choose one's attitude in any given set of circumstances." (Viktor Frankl, Man's Search for Meaning, 1946)

הכול יכול להילקח מן האדם, חוץ מדבר אחד: החירות האחרונה, לבחור את יחסו למה שקורה לו.

וזו הנקודה שהכי קשה לשמוע, ואולי הכי משחררת. הנסיבות עצמן לרוב לא בשליטתנו. אבל בין מה שקורה לנו לבין איך שאנחנו מגיבים אליו נפתח תמיד מרחב קטן, לפעמים דק כמו חוט. ובתוך המרחב הזה, בדיוק שם, חבויה כל הריבונות שלנו. גם כשלא בחרנו במה שקרה, גם כשהחיים הובילו אותנו לאנשהו בעל כורחנו, עדיין נשארת בידינו הבחירה איך לענות למה שהם הניחו על סף דלתנו. אחריות מתחילה ברגע שבו אנחנו מבחינים במרחב הזה, ומסרבים לוותר עליו.

״אַיֶּכָּה״, והבריחה הראשונה.

הסיפור הזה עתיק כמו האדם עצמו. בפרק ג׳ בבראשית, אחרי האכילה מעץ הדעת, אלוהים שואל את האדם שאלה אחת: ״אַיֶּכָּה?״, איפה אתה. ולפי המדרש זו לא שאלה של מיקום, אלא הזמנה. פתח, כדי שאדם יוכל לומר ״חטאתי״, לקחת אחריות, ולהתחיל מחדש.

אבל אדם לא לוקח. הוא עונה: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ.״ לא רק האישה, אלא האישה שאתה נתת לי. וחוה ממשיכה: ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי.״ שרשרת של אצבעות מאשימות, שכל אחת מהן מצביעה החוצה. וכאן הנקודה שקל לפספס. השורש של החטא הראשון אינו האכילה, אלא הבריחה מהאחריות שבאה אחריה. זו אותה בריחה בדיוק שאנחנו עושים עד היום.

וכנגד הבריחה הזו עומדת מילה אחת, אולי מילת האחריות העמוקה ביותר בתנ״ך. ״הִנֵּנִי.״ אמר אותה אברהם. אמר אותה משה. אמר אותה ישעיהו: ״הִנֵּנִי, שְׁלָחֵנִי.״ המעבר מ״זה לא אני״ אל ״הנני״ הוא כל המרחק שבין קורבנות לריבונות.

״רשות לכל אדם נתונה.״

יש אנשים שמנחמים את עצמם באמונה שהכול נכתב מראש, שממילא הכול נגזר ואין באמת מה לעשות. ועל זה כותב הרמב״ם, בהלכות תשובה, את אחת האמירות הנועזות בכל המחשבה היהודית:

״רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.״ (רמב״ם, הלכות תשובה ה׳, א׳)

הרמב״ם לא רק אומר שיש בחירה. הוא ממשיך ואומר שמי שמכחיש אותה טועה טעות יסוד. הבחירה קיימת. הנסיבות מסבירות את מצבנו, אבל הן לא פוטרות אותנו ממנו. וזו בדיוק הריבונות: לא השליטה במה שקורה, אלא הבעלות על מה שאנחנו עושים עם מה שקורה.

המחיר של הקורבנוּת.

וכאן צריך לומר את הדבר במלואו, כי יש לו מחיר, והוא כבד. הקורבן אומר ״זה לא אני, זה הם. החיים עשו לי. אין לי סיכוי.״ והוא בטוח שהוא מרוויח, פטור ממאמץ, פטור מכישלון, פטור מדין וחשבון. אבל בפועל הוא משלם את המחיר היקר מכולם. הוא מוסר את הכוח שלו, את התנועה שלו, את הריבונות על חייו, לידיים של הנסיבות. הוא הופך לנתין. לא בעל בית בחייו, אלא אורח בהם. חי חיים שבהם הכול קורה לו, והוא עצמו כבר לא קורה לכלום.

והפסיכולוגיה מראה שזו לא רק בחירה רגעית, זו מלכודת שנלמדת. מרטין סליגמן גילה כבר בשנת 1967 את מה שנקרא ״חוסר אונים נלמד״. חשיפה חוזרת למצב שאין בו שליטה מלמדת את המוח דפוס אחד: אין טעם לנסות. ואז, גם כשהשליטה חוזרת, אנחנו כבר לא מנסים. קורבנוּת מולידה פסיביות, פסיביות מולידה כישלון, והכישלון הופך ל״הוכחה״ שצדקנו מלכתחילה. מעגל סגור, שממשיך להסתובב עד שמישהו בוחר לשבור אותו.

ומולו עומדת התרופה, פשוטה וקשה כאחת. דייויד גוגינס, שגדל בתוך עוני, אלימות והשפלה, עמד בשיא הנפילה שלו מול המראה ואמר לעצמו משפט אחד: ״לא עוד שקרים. לא עוד האשמות. לא עוד בריחה. זה הכול אתה. הדבר היחיד שאתה שולט בו הוא התגובה שלך.״ הוא קרא לזה ״מראת האחריות״. כל בוקר, לעמוד מול עצמך בכנות קיצונית. לא להסביר, לא להצדיק, לא לרכך. לראות את האמת כמו שהיא, ורק ממנה לזוז. זו לא הצלפה עצמית. זו החזרה של המפתח לידיים הנכונות.

על מה שבכוחנו, ועל מה שלא.

אבל אחריות רדיקלית איננה לקחת על עצמנו את כל העולם. זו לא אשמה על מזג האוויר, על מה שאחרים עושים, על מה שכבר קרה ואי אפשר לשנות. אחריות רדיקלית חדה ומדויקת. היא לוקחת בעלות מלאה על מה שבאמת בכוחנו למשול בו, הרצונות שלנו, היצרים, המחשבות, התאוות, הבחירות שעשינו ושנעשה. ובאותה נשימה, היא משחררת את האשמה על כל מה שאיננו בידינו. זהו מה שנקרא מוקד שליטה פנימי. לא להאשים את החוץ, אבל גם לא להעניש את עצמנו על החוץ. פשוט להחזיר את המבט פנימה, אל המקום האחד שבו יש לנו כוח אמיתי.

וכאן מגיעה האמת הקשה ביותר לשמוע, וגם המשחררת מכולן. שכמעט כל מה שקרה לנו, קורה לנו ויקרה לנו, הוא במידה רבה תוצאה של הבחירות שלנו, במישרין או בעקיפין. ואפילו כשלא בחרנו, אפילו כשהחיים כפו עלינו משהו שלא ביקשנו, נותרה לנו הבחירה האחרונה, הבחירה איך להגיב. וברגע שאנחנו לוקחים אותה בחזרה לידיים, אנחנו מפסיקים להיות נתינים של הנסיבות, והופכים לריבונים על מסלול חיינו.

״צָדְקָה מִמֶּנִּי.״

ואני רוצה לסיים בסיפור אחד מהתנ״ך, שאולי מכיל את הכול. יהודה, בנו של יעקב, נקלע לפרשה מביכה וכואבת מול כלתו תמר. ברגע מסוים היא מחזיקה בידה הוכחה שהוא זה שאחראי, ומציגה אותה בפניו. וליהודה יש כאן כל התירוצים שבעולם. הוא יכול להכחיש, להאשים אותה, לשתוק ולתת לדברים להתגלגל.

אבל הוא עושה דבר אחר. הוא אומר שתי מילים: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי.״ (בראשית ל״ח, כ״ו) היא צודקת, ואני זה שטעה. שתי מילים של אחריות עירומה, בלי כחל ובלי שרק.

וחז״ל מלמדים שדווקא בזכות הרגע הזה, בזכות היכולת להסתכל ולומר ״זה עליי״, זכה יהודה שממנו תצא שושלת המלוכה, בית דוד. לא בזכות שהיה מושלם, הוא לא היה. ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״ (קהלת ז׳, כ׳). אלא בזכות שידע, ברגע האמת, לקחת בעלות על מה שעשה. וזו אולי ההגדרה הכי מדויקת של ריבונות. מלך הוא לא מי שלא נופל. מלך הוא מי שכשהוא נופל, מסוגל לומר ״זה עליי״, ולקום.

אז מה יוצא מזה, מחר בבוקר?

אחריות היא חופש, וחופש הוא ריבונות על מסלול חיינו. האשמה עושה את ההפך המדויק, היא שוללת מאיתנו את הבחירה, ומותירה אותנו נתינים של הנסיבות ותו לא. זו כל התמונה, בשתי שורות.

אז אולי, בפעם הבאה שמשהו לא ילך כמו שרצינו, ולפני שנצא לחפש את מי להאשים, נעצור לרגע אחד באותו מרחב דק. ונשאל את השאלה היחידה שבאמת בידינו: מה כן תלוי בי כאן, ומה אני בוחר לעשות איתו. כי בשאלה הזאת, ורק בה, מתחילים החופש והריבונות.

נ.ב -

אם משהו כאן האיר לכם משהו, תעבירו הלאה למי שצריך לקרוא את זה דווקא היום :)
כדי שגם הוא או היא יוכלו להמשיך לקרוא ולקבל ערך.
להצטרפות לניוזלטר בקישור הזה:
https://baruchneeman.com/newsletter-signup

נ.ב.ב -
מחזור 2 של נפקא מינה מתחיל להתמלא, ויש לו תאריך קרוב. לפרטים נוספים והרשמה, היכנסו ל-
https://baruchneeman.ravpage.co.il/nafka_mina

קחו שיר, שאולי משקף את הגיליון הזה בצורה הטובה ביותר, ככה לספונג׳ה של שישי:
https://www.youtube.com/watch?v=8wSRalORnbE

כי בסוף, אף אביר על סוס לבן לא בא להציל אותנו. וזו לא בשורה נוראית, זו הבשורה הכי משחררת שיש. כי אם אף אחד לא בא להציל, סימן שהמפתח, כל הזמן, היה בידיים שלנו.

אוהב, באמת.
ברוך