״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.״ (שיר השירים ו׳, ג׳)
שאלה שאני חוזר אליה הרבה בזמן האחרון, ואולי היא מתאימה בדיוק לימים האלה של אלול. האם באמת יש בידינו לבחור מה להרגיש?
אנחנו יצורים מאוד לוגיים. גם בתוך העולם הרגשי שלנו, זה שנראה מבחוץ לא רציונלי ולפעמים מבולגן, אנחנו מנסים כל הזמן לנהל, למיין, לאשר את הרגש הזה ולחסום את זה. כאילו יש לנו איזה סלקטור, שמכניס פנימה את מה שנעים ומשאיר בחוץ את מה שכואב.
אבל המערכת הרגשית לא עובדת ככה. היא לא סלקטיבית.
אי אפשר לבחור איזה רגש להרגיש.
יש כאן טעות עדינה שכולנו עושים. אנחנו חושבים שאפשר להדוף רגש אחד ולהשאיר אחר, לאטום את העצב ולהשאיר את השמחה. אבל זה לא מנגנון של ברירה. זה מנגנון של או-או. או שמרגישים הכל, או שנאטמים ולא מרשים לעצמנו להרגיש כלום.
אין עצב בלא שמחה, אין רוגע בלא זעם ואין תקווה ללא תחושת הייאוש.
וזה לא רק אינטואיציה. מחקר קלאסי של ג׳יימס גרוס ורוברט לוינסון (1993) מצא שדיכוי רגשי, כלומר עצירת הביטוי החיצוני של הרגש, לא מפחית כלל את החוויה הפנימית שלו, ודווקא מגביר את העוררות הפיזיולוגית בגוף. הרגש לא נעלם כשאנחנו אוטמים אותו. הוא רק צולל מתחת לפני השטח, וגובה מאיתנו יותר.
ולמה בכלל אנחנו נאטמים? כי נפגענו.
כי כבר כאב פעם, והמוח, שתפקידו להגן עלינו, לוקח את סך כל העבר ומשליך אותו קדימה, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה. השתקפות עתידית של פצע ישן. אז כדי לא להיפגע שוב, אנחנו סוגרים את התריסים. ולפעמים, בקצה, אפילו מכריזים על עצמנו בקול: אני נכה רגשית. אני כבר לא מרגיש. רק שעוד לא פגשתי את הנכה הרגשי שלא סותר את עצמו. כי הלב לא באמת שותק. הוא רק נאטם. וזה הבדל עצום.
הלב איננו שותק.
אדם שסוחב על עצמו רגשות כבדים, אשמה, בושה, חרטה, ינסה באופן טבעי להימנע מהם. ואחד הכלים הכי זמינים בארגז שלנו הוא בריחה. בכל צורותיה. מסמים ואלכוהול, דרך התמכרויות שאנחנו מתחפשים להן כ״בריאות״, ועד הסחת דעת אינסופית, גלילה בלי סוף, עוד מסך, עוד רעש. או פשוט הדחקה, טמינת ראש בחול בתקווה שכל זה יעבור מעצמו. אבל זה לא עובר.
כי אי אפשר לחיות עם לב פתוח באמת, לחוות את החיים במלוא העוצמה, ובו בזמן למנות את עצמנו לאותו סלקטור הרגשי של העולם הפנימי שלנו. והיופי הוא דווקא בזה. שהלב, גם כשאטמנו אותו, לא מפסיק לכמוה. הוא צמא להרגיש, נמשך אל הגבוה, אל המשמעותי, זועק להתעוררות. ולכן הבריחה מחזיקה מעמד רק עד הבריחה הבאה, או עד שנזעק סוף סוף די.
אבל גם פה, כמו בכל דבר בחיים, שום דבר לא ישתנה עד שלא תהיה בחירה לפעול אחרת. על אף הפחד. על אף החוויות והאמונות שמצאו את דרכן אל המזוודה הרגשית שלנו, זו שהולכת ונעשית כבדה ככל שהחיים נעים ואנחנו איתם.
קודם הפעולה, אחר כך הלב.
ועל זה כותב ספר החינוך, שעובר על תרי״ג המצוות וטעמיהן, במצווה ט״ז: ״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.״ ובניסוח שלו, ״האדם נפעל כפי פעולותיו.״ כלומר, האדם מעוצב על ידי המעשים שלו, והלב נמשך אחרי המעשה, לא לפניו.
אנחנו רגילים לחשוב הפוך. לחכות שקודם יתעורר הרצון, שקודם ״נרגיש בקטע״, ואז נפעל. וזה כמעט אף פעם לא קורה. וזו בדיוק ההנחה שעליה עומדת גם גישת ההפעלה ההתנהגותית (Behavioral Activation), אחת השיטות המבוססות ביותר בטיפול בדיכאון: לא מחכים למוטיבציה כדי לפעול, אלא הפעולה עצמה היא שמייצרת את השינוי הרגשי. קודם המעשה, ואז, לאט, הלב הולך אחריו.
מה שנקרא, ״נעשה ונשמע״.
ואם הלב נמשך אחרי הפעולה, אז שינוי אמיתי הוא לא רגש שמחכים לו. הוא מעשה. ויש מקום אחד שבו הרעיון הזה מקבל את ההגדרה הכי מדוייקת שקראתי.
וקוראים לדבר הזה, תשובה.
אותן הנסיבות בדיוק, בחירה אחרת.
אנחנו חושבים שתשובה היא חרטה. או החלטה. או ידע חדש. הרמב״ם, בהלכות תשובה, אומר משהו אחר לגמרי:
״אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה.״ (רמב״ם, הלכות תשובה ב׳, א׳)
שימו לב מה הוא עושה כאן. הוא לא מגדיר תשובה לפי מה שאני מרגיש, ולא לפי מה שאני יודע. הוא מגדיר אותה לפי מבחן אחד בשטח.
אותו סיפור בדיוק חוזר, יש בידך לעשות, ואתה לא עושה. לא חרטה, לא ידע, לא הכרזה.
פעולה חדשה, באותה נסיבה בדיוק.
ושתי המילים שהוא פוסל במפורש הן הלב של העניין. ״לא מיראה ולא מכשלון כוח.״ לא מיראה, כי אם לא נפלת רק מפני שפחדת, מעונש, מבושה, מלהיתפס, זה עדיין לא שינוי.
זה פחד אחד שהחליף פחד אחר.
ולא מכשלון כוח, וזו הנקודה שכואבת. הרבה אנשים בטוחים שהשתנו, אבל הם פשוט התעייפו, הזדקנו, או ברחו מהזירה. כבר אין את הכוח, כבר אין את ההזדמנות, כבר אין את המשיכה. וזו לא תשובה, זו שחיקה. מי שלא נופל רק כי הוא כבר לא מסוגל ליפול, לא ניצח כלום.
תראו כמה הרמב״ם מקפיד שכלום בחוץ לא יזוז. אותה אישה (אותו אובייקט), נתייחד עמה (אותה הזדמנות), עומד באהבתו בה (אותה משיכה), בכוח גופו (אותה יכולת), ובמדינה שעבר בה (אותה סביבה). חמישה עוגנים זהים. שום דבר בחוץ לא זז. הדבר היחיד שזז הוא הבחירה מבפנים. זו כל ההגדרה.
והכי יפה, שכאן התורה ומדעי המוח נפגשים באותה נקודה ממש. חוקרת המוח אן גרייביל מ-MIT הראתה שהרגלים חקוקים אצלנו כלולאה של גירוי ותגובה בגרעיני הבסיס, ושהדרך לשבור הרגל היא כמעט אף פעם לא למחוק את הגירוי, אלא לשנות את התגובה אליו.
הגירוי נשאר. התגובה משתנה.
זו בדיוק ההגדרה של הרגל שנשבר, וזו בדיוק ההגדרה של הרמב״ם לתשובה.
ויש כאן עוד קומה. הגמרא במסכת יומא מבחינה בין שתי דרגות של תשובה. ״גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות״, וגם, לכאורה בסתירה, ״שזדונות נעשות לו כזכיות.״ והיישוב: ״כאן מאהבה, כאן מיראה.״ (יומא פ״ו ע״ב) תשובה מיראה עוצרת את הדפוס הישן ומורידה אותו לדרגת שגגה. אבל תשובה מאהבה עושה משהו גדול יותר. היא לוקחת את אותה קליפה עצמה שפעם ניהלה אותך, והופכת אותה לדלק. לזכות. מה שפעם הפיל אותך הופך, מתוך הבחירה, לכוח שמרים אותך, בזכות ולא בגלל.
וזה מביא אותי, מטבע הדברים, לימים שאנחנו נמצאים בהם ממש עכשיו. חודש אלול.
וכאן המלך יוצא אל השדה.
״אֱלוּל״ הוא ראשי תיבות של ״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי״. אהבה שהולכת לשני הכיוונים. אני פונה אל האהוב, והאהוב פונה אליי.
האדמו״ר הזקן, בעל התניא, מביא על אלול את משל המלך בשדה (ליקוטי תורה, פרשת ראה).
כל השנה המלך יושב בהיכלו, ומי שרוצה להיכנס צריך רשות, אישורים, נהלים, ורק יחידי סגולה מגיעים עד הפנים. אבל בחודש אלול, המלך יוצא מן ההיכל אל השדה. ובשדה, כל מי שרוצה יכול לצאת ולהקביל את פניו, והוא, כלשון המשל, ״מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.״
והפרט הכי רומנטי הוא זה שבשדה פוגשים את המלך באמצע היום, בבגדי העבודה, בתוך העמל, בתוך הבלגן. הוא לא מחכה שנתנקה ונסתדר ונגיע להיכל. הוא יוצא אלינו, אל המקום שבו אנחנו נמצאים, בדיוק כמו שאנחנו.
והקבלה יורדת כאן לעומקם של הדברים. בעל הסולם, רבי יהודה אשלג, קורא את ״אני לדודי ודודי לי״ כשתי תנועות. ״אני לדודי״ היא התעוררות מלמטה, אתערותא דלתתא. המהלך שלי, הרצון שלי, החיסרון שלי שפונה כלפי מעלה. ורק אחריה באה ״ודודי לי״, ההתעוררות מלמעלה, התשובה. המלך אמנם יצא אל השדה, אבל אני עדיין צריך לצאת אליו. האור זמין, אבל הכלי צריך להיפתח. והכלי, בשפה של בעל הסולם, הוא בדיוק החיסרון, הרצון, הגעגוע. אותו לב פתוח שדיברנו עליו בהתחלה. הזעקה של ״די״ היא עצמה ההתעוררות מלמטה.
ויש כאן דקות אחרונה, ואולי היפה מכולן. בעל הסולם מלמד שגם היכולת שלנו להתעורר מלמטה איננה באמת שלנו. היא עצמה מתנה שכבר ניתנה מלמעלה, נתינת כוח שקדמה לכל בחירה שלנו. כלומר, עוד לפני ש״אני לדודי״, כבר היה ״דודי לי״. המלך יצא אל השדה קודם, כדי שבכלל נוכל לצאת אליו.
ועכשיו הכל מתחבר. הלב הפתוח, זה שדיברנו עליו בהתחלה, הוא בדיוק הכלי שמאפשר לנו לצאת ולהקביל את פני המלך. לא לב מזוקק ומושלם, אלא לב פתוח, על כל מה שיש בו. והבחירה החדשה, התשובה, היא בדיוק מה שאלול מזמין. לא מתוך יראה מהימים הבאים, אלא מתוך אהבה. מתוך ״אני לדודי״. וברגע שאנחנו פונים, אנחנו מגלים שהוא כבר פנה אלינו. ״ודודי לי.״ בשדה.
עם י״ג מידות הרחמים שמאירות דווקא בימים האלה, קרובות, בהישג יד.
אז אולי השנה, לפני שנחזור למיין איזה רגש מותר להרגיש, לפני שנברח, לפני שנחכה ״להיות בקטע״, נעשה דבר אחד קטן ואמיץ. נשאיר את הלב פתוח, ונבחר בחירה אחת חדשה, באותה נסיבה ישנה בדיוק.
נ.ב -
אם לקחתם מפה גם דבר קטן שהאיר את מה שהייתם צריכים, אנא תעבירו את זה למי שצריך לקרוא את זה :)
נ.ב.ב -
מחזור 2 של נפקא מינה מתחיל להתמלא ויש לו תאריך קרוב,
לפרטים נוספים והרשמה, הכנסו ל-
https://baruchneeman.ravpage.co.il/nafka_mina
כי זו כל התשובה. וזו כל האהבה. המלך כבר בשדה, וכל מה שנשאר הוא לצאת אליו, בדיוק כמו שאנחנו. וברגע שנצא, נגלה שהוא כבר יצא אלינו.
אוהב, באמת.
ברוך