״לֹא נֶשֶׁק יַחְתֹּךְ אוֹתָהּ, לֹא אֵשׁ תִּשְׂרֹף אוֹתָהּ, לֹא מַיִם יַרְטִיבוּ אוֹתָהּ, וְלֹא רוּחַ תְּיַבֵּשׁ אוֹתָהּ.״ (על הנשמה, בְּהַגַוַד גִיטָה, פרק ב׳)
יש שיחה שיצא לי לנהל אתמול עם חבר יקר לי עד מאוד, וכמו שקורה בשיחות הכי טובות שלנו, לא ידענו לאן היא הולכת. התחלנו מדבר קטן… כמה חשוב לקחת רגע להיות בכלום,
וסיימנו במקום שלא ציפיתי לו בכלל.
אז הרשו לי לשזור לכם את זה כאן, כי אני חושב שיש בזה משהו שנוגע בכולנו.
נתחיל מהקטן.
מתי בפעם האחרונה הייתם רגע בכלום?
לא ״רגע פנוי״.
לא ההפוגה שבה אנחנו ממלאים את הראש בגלילה אינסופית, בטלוויזיה, בעוד פודקאסט ברקע. כי בואו נהיה כנים, גם כשאנחנו כאילו לא חושבים, אנחנו לרוב עושים אחד משני דברים. או שאנחנו ממלאים את הראש בשטויות, או שאנחנו מנהלים בתוכו מלחמות.
מה אנחנו צריכים להספיק, מה הוא חושב עליי, מה אני חושבת עליו, מה יגידו אם, ומה יקרה כאשר.
אינסוף תרחישים, שרובם ככולם עשויים מאותו חומר אחד. פחד.
קודם כל, רגע של כלום.
ופה צריך להיות כנים, כי זה קשה. אולי קשה היום יותר מאי פעם. אנחנו חיים בעולם מהיר ותובעני, שבו כל שנייה של שקט נשאבת מיד למסך, כל רגע ריק מתמלא בהתראה, בהודעה, בעוד סרטון.
ים של נוטיפיקיישנס ומבול של צלילים.
היכולת לשבת בכלום, להתבונן, להסתכל בלי הסחות דעת, הפכה כמעט למיומנות נכחדת. אנחנו כל כך רגילים לגירוי, שהשקט עצמו כבר מרגיש לנו לא נעים, כמעט מאיים.
ודווקא בגלל זה זה כל כך חשוב. כי אנחנו חיים בתוך דחיסות תודעתית שאין לה תקדים, צפיפות קוגניטיבית שבה אלף מחשבות נדחסות לכל רגע בלי אוויר ביניהן. ורגע של כלום הוא בדיוק זה, לרווח את הצפיפות. לתת ריווח בין המחשבות, קצת מרחב שבו אפשר סוף סוף לשמוע את עצמנו. לא עוד קלט, אלא מרווח.
אלן ווטס, (פילוסוף בריטי-אמריקאי שהפיץ את תפישת הזן והטאואיזם למערב, ובעיקר דובר ומרצה מבריק) דיבר על מדיטציה לא כעל טכניקה לשיפור עצמי, אלא כעל הקשבה. פשוט לשבת, ולתת לכל הדברים, כולל השליליים, פשוט לצוף. לא להיאבק בהם, לא לתקן אותם, לא לרדוף אחריהם. רק להתבונן. כמו מישהו שיושב על גדת נהר ורואה את המים עוברים, בלי לקפוץ פנימה בכל פעם שמשהו צף על פני השטח.
וזה נשמע פשוט, אבל זה כמעט בלתי אפשרי בהתחלה. כי אנחנו לא רגילים לזה. אנחנו רגילים לתפוס כל מחשבה, להאמין לה, ולהתחיל לבנות עליה קומה. כל הפחדים, כל האמונות, כל התפיסות המעוותות שאנחנו מחזיקים בראש, נובעים מדפוסי חשיבה שנבנו מתוך חוויות העבר שלנו. וברובן, החוויות האלה הן פחד. וגם אם לא כולן פחד, אלה בכל זאת החוויות שאנחנו הכי זוכרים, כי אין מה לעשות, קל יותר לזכור את הרע מאשר את הטוב. בדרך כלל אפילו בלי לשים לב. באופן לא מודע.
והנה הנקודה שבה השיחה עלתה הילוך. כי אם רוב זה קורה מתחת לפני השטח, איך בכלל אפשר לגעת בו?
הגוף מדבר. אנחנו רק שוכחים להקשיב.
לפעמים אדם חי כל כולו בתוך המחשבות שלו, בתוך העולם המצומצם והסובייקטיבי של הראייה שלו. וכשהדאגות והרגשות משתוללים בפנים, הדבר היחיד שאנחנו שוכחים להקשיב לו, כי אנחנו פשוט לא מייחסים לו חשיבות, הוא הגוף. הכלי הזה, שבו הכל בעצם מוחזק.
והרבה פעמים, דווקא כדי לקבל תמונה נקייה על המצב הרגשי והנפשי שלנו, במקום לנסות לנבור בתוך המחשבות וללכת שם לאיבוד, שווה פשוט לעצור ולהרגיש את הגוף. כי הגוף, בסוף, נמצא באחד משני מצבים. מכווץ, או מרווח.
נסו את זה עכשיו…
מה קורה לי בגוף? אני מכווץ או מרווח? כבד לי במקום מסוים? איפה, בחזה, בכתפיים, בידיים? יש חולשה? היכן? זה נעים או לא נעים? בלי לתת לזה עדיין שום תיוג. השאלות של ״על מה חשבתי שגרם לזה״ ו״מול מי זה היה״ יבואו אחר כך, בחקירה. אבל לפניהן, במקום לשקוע בשיחות פנימיות, בקולות של ספק, של קטנות, של עצב ושל פחד, אפשר פשוט להקשיב לגוף. ולהבין שהרבה מזה בכלל לא ״שם בחוץ״. זה בראש שלנו, בתחושה שלנו, בפחד שהוא כולו עתידי.
הפחדים העתידיים שלנו הם אלה שמכווצים אותנו כאן, בהווה.
ואם כבר פחד. פחד הוא לא באמת דבר אמיתי. פחד הוא ביטוי של ספק. ויש כאן משחק מילים שהעברית, כהרגלה, מזמינה.
״סָפֵק״ בגימטרייה הוא 240. ״עֲמָלֵק״ בגימטרייה הוא 240.
ומלחמת עמלק, שבה נלחמו בני ישראל, היא בראש ובראשונה מלחמה תודעתית. מלחמה כנגד הספק, על האמונה. והרבה פעמים גם אצלנו, המלחמה הגדולה היא הספק. הספק ביכולות שלנו, במיומנויות שלנו, בכל הטוב הזה שיושב בפנים ומחכה.
והדרך הראשונה, הפשוטה ביותר, זו שכולנו שוכחים, כי אנחנו שוכחים אפילו לנשום כשאנחנו לחוצים, היא פשוט להיות נוכחים לגוף. למען הסר ספק, הגוף מדבר. אנחנו רק צריכים להקשיב, ולהרגיש.
אבל רגע, ממה בכלל אנחנו מפחדים?
וכאן הגענו לנקודה החשובה באמת, שקצת כמו כל הדברים העמוקים, קשה לתפוש אותה. כי אם נרד עד השורש, נגלה שאנחנו מפחדים ממה שאנחנו עלולים לאבד. תמיד.
זו כל האנטומיה של הפחד, אובדן עתידי. אבל יש אמירה עתיקה, ופגשתי אותה בניסוח הכי חד דווקא בתרבות המזרח, שאומרת דבר פשוט…
אין אובדן בעולם הרוחני.
בבהגווד גיטה כתוב על הנשמה שאש לא תשרוף אותה, חרב לא תחתוך אותה, מים לא ירטיבו אותה, ורוח לא תייבש אותה. אין אובדן לדבר שכזה.
והחוכמה הזאת לא מגיעה רק מהמזרח.
בקבלה החסידית, בלימוד של בעל הסולם, יש עיקרון באותו כיוון ממש, ״אין העדר ברוחניות״.
כלומר, בעולם הרוחני שום דבר לא באמת אובד. כשאור עובר ממדרגה למדרגה, הוא לא נעלם מהמקום שממנו בא, כמו חפץ גשמי שעובר ממקום למקום. זה יותר כמו נר שמדליקים ממנו נר אחר, הנר הראשון לא מאבד דבר. וזה בדיוק העניין.
את מה שרוחני באמת אפשר להעביר, להאיר, ולתת, ובכל זאת הוא נשאר שלם.
כי אנחנו לא יצורים פיזיים שחווים חוויה רוחנית. אנחנו בדיוק ההפך. אנחנו יצורים רוחניים, שחווים כאן חוויה גשמית.
(את הניסוח הזה מייחסים לרוב לתיאר דה שרדן, ולא משנה מי אמר אותו קודם, הוא מדויק.)
ואם זה כך, אז הפחד הגדול שלנו נלחם כל הזמן על משהו שמעולם לא היה באמת בסכנה. וזאת בדיוק הסיבה שהגוף יכול להיות אינדיקציה כל כך טובה. כי הוא הקצה הגשמי של משהו שאי אפשר לאבד. בשפת הקבלה קוראים לזה העלאת ב״ן והורדת מ״ן, או במילים פשוטות, כשאדם מתעורר מלמטה, מממד הגוף שמודע לרגש ולנפש ולרוח, מסייעים לו מלמעלה. הגוף הוא הדלת. דרכו אני מרגיש איך ומה הנפש שלי, איך הרגשות שלי, המחשבות שלי והרוח שלי חווה בזמן נתון, ומשם אני כבר יכול להבין לאן זה מגיע.
מה שמאפשר לי להיות מודע.
ומתוך המודעות הזאת, להוליד בחירה. בחירה אמיתית.
לא סתם שינוי, כי שינוי הוא הדבר היחיד שקבוע, הוא קורה בכל רגע בין אם נרצה ובין אם לא. אלא שינוי מתוך בחירה. השינוי שאנחנו רוצים, שאנחנו זקוקים לו כדי לגדול. כי השאיפה שלנו כבני אדם היא תמיד, תמיד, למעלה.
אז אולי בפעם הבאה שהראש נכנס למלחמה, לפני שנצלול פנימה לתקן, לשכנע, ולהתווכח עם הספק, נעצור רגע. ניקח נשימה אחת. ונשאל לא את הראש, אלא את הגוף. מה אתה משדר לי עכשיו? מכווץ, או מרווח.
כי שם, ברגע הקטן והשקט הזה של הקשבה, מתחילה כל הדרך חזרה אל עצמנו. ואין שם באמת מה לאבד.
אל תפחדו מהשקט, בזכותו, נשמעים כל הצלילים כולם.
אוהב, באמת.
ברוך