״אדם לא הופך למואר בכך שהוא מדמיין דמויות של אור, אלא בכך שהוא הופך את החושך למודע.״ (קרל גוסטב יונג)
יש משפט שהלך איתי תקופה ארוכה, ואגב, עדיין הולך…
״אפשר לברוח מהכל, חוץ מעצמך״.
וכמו כל דבר שנשמע כמו סיסמה, קל להנהן לו (בטח עכשיו אתם מהנהנים), להתרגש ממנו לשנייה, ולהמשיך לגלול הלאה.
אבל אם עוצרים איתו רגע, באמת עוצרים, הוא מפחיד. כי הוא לוחש לנו בדיוק את מה שהכי לא בא לנו לשמוע. שכל המרחק שאנחנו טורחים לשים בינינו לבין עצמנו, כל הרעש, כל העיסוק, כל ההסחות, וכל ה״הכל בסדר״ שאנחנו מספרים לעצמנו ולסובבים אותנו, לא באמת מרחיקים אותנו ממנו. הם רק דוחים את הפגישה. וכמו כל פגישה שנדחית שוב ושוב, המחיר שלה רק עולה.
מה שנקרא, ריבית דריבית.
תרשו לי דווקא להתחיל מסיפור ילדים שכולנו מכירים.
מי שזוכר את פיטר פן, זוכר את הילד שלא רוצה לגדול, את הפיות, את ארץ לעולם לא.
אבל רובנו שוכחים איך הסיפור הזה בכלל נפתח. הוא נפתח בצל…
פיטר מגיע בלילה לחדר הילדים של משפחת דרלינג, והצל שלו נתפס בחלון, נקרע ממנו, ונשאר מאחור. ננה, הכלבה, יודעת בדיוק מה לעשות איתו, ורוצה לתלות אותו בחלון, ״הוא בטח יחזור לקחת אותו, בואו נשים אותו במקום שיוכל להשיג בקלות״. האינסטינקט יודע שצל צריך להישאר בהישג יד. אבל גברת דרלינג, האֵם המאורגנת, לא יכולה לתת לצל להתנוסס שם כמו כביסה שפוגמת במראה הבית. אז היא מגלגלת אותו יפה יפה, ומכניסה אותו למגירה. שם. בחושך. סגור. (לא מתוך רוע, אלא כי הוא ״לא יפה״, לא מתאים, אולי קצת פוגם בתדמית…)
ופיטר חוזר. חוזר לחפש את מה שאיבד. הוא מוצא את הצל שלו, ומנסה להדביק אותו בחזרה אל כפות הרגליים. עם סבון. משפשף, מורח, מנסה שוב, ושוב, ושוב, והצל פשוט לא נדבק. עד שהוא מתייאש, ויושב לבכות. ורק אז וונדי מתעוררת, לוקחת מחט וחוט, ותופרת לו את הצל בחזרה אל הגוף. ושם הצל נשאר. איתו.
עכשיו תעצרו על התמונה הזאת רגע, כי בעיניי על זה כל המאמר.
צל שנקרע מאיתנו. מישהו שמגלגל אותו יפה ודוחף אותו למגירה, כי ככה נוח לכולם. ואנחנו, שנים אחר כך, מנסים להדביק אותו בחזרה. עם עוד סדנה, עוד ציטוט מעורר, עוד ״חשיבה חיובית״ שרק מורחת שכבה דקה ומבריקה על משהו שמעולם לא נסגר. ומגלים, כל פעם מחדש, שסבון או דבק או פסיכולוגיה חיובית לא מצליחה להחזיק צל.
שאת מה שנקרע ממך, אי אפשר להדביק בקסם. אפשר רק לתפור. וזה כואב, וזה לוקח זמן, וצריך לזה מחט. ובעיקר, צריך לזה להישאר במקום מספיק זמן כדי לתפור.
אז מה זה בכלל הצל הזה?
קרל גוסטב יונג, אחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, קרא לו בדיוק בשם הזה. הצל. הוא טען שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו חי חלק שלם שהדחקנו אל מתחת לפני השטח, אל הלא מודע. כל מה שלימדו אותנו שהוא לא יפה, לא ראוי, לא מקובל, לא ״מתאים״. הכעס, הקנאה, התאווה, האנוכיות, החולשה, הפחד. כל החלקים שכבר בילדות למדנו להחביא, כדי שימשיכו לאהוב אותנו. ובמקום לפגוש אותם, גלגלנו אותם יפה, ודחפנו למגירה. וכמו הצל של פיטר, הם לא נעלמים שם. הם רק מחכים.
ויונג ניסח את זה, ב״אַיוֹן״, בצורה שקשה לשכוח:
״כשמצב פנימי אינו נעשה מודע, הוא מתרחש בחוץ, כגורל.״
תקראו את זה שוב, לאט.
מה שאנחנו מסרבים לראות בעצמנו, לא יושב במגירה בשקט ומחכה בנימוס. הוא מנהל אותנו מבפנים. הוא בוחר לנו בני זוג (לרוב דווקא את אלה שישחזרו לנו במדויק את הפצע המוכר), הוא מתפוצץ לנו על הילדים בעוצמה שאין לה שום פרופורציה למה שקרה, הוא מסביר לנו בקול רך ובטוח למה לא שווה לנסות, למה זה לא בשבילנו, למה אנחנו לא ראויים. ואנחנו? אנחנו קוראים לזה ״ככה אני״, ״זה הטבע שלי״, ״זה הגורל שלי״. בזמן שזה בסך הכל צל שאנחנו בעצמנו סגרנו במגירה, ושכחנו שאנחנו עוד מחזיקים את המפתח.
ויש כאן דְּרָשׁ יפה שהעברית, כהרגלה, מזמינה. כי ״צֵל״ ו״צֶלֶם״ קרובים לא רק בצליל. אותו אדם שנברא ״בְּצֶלֶם אלוהים״, נברא גם עם צל. והצל הזה הוא לא הפגם שבתמונה. הוא חלק מהתמונה. אין דמות בלי צל, כמו שאין אור בלי מקום שהוא לא מגיע אליו. וכל הניסיון שלנו למחוק את הצל, הוא בעצם ניסיון למחוק חצי מהצלם. (חשבו על זה שנייה.)
וכאן נכנסת הבריחה.
כי אנחנו לא באמת בורחים מהעולם. אנחנו בורחים מהצל. מהפגישה איתו. ולכן הפכנו לאלופים בזה, אלופי עולם ממש. אינסוף גלילה, אינסוף עיסוק, אינסוף רעש, הכל, הכל, ובלבד שלא להישאר לבד רגע אחד עם מה שמחכה בפנים. אבל הנה הבדיחה העצובה: אי אפשר לברוח ממשהו שתפור אליך. הצל נע בדיוק במהירות הרגליים שלך. הוא יגיע לכל מקום שאליו תגיע, בכל שעה שהיא, כי הוא לא רודף אחריך. הוא אתה.
ואני יודע על זה דבר או שניים. חלק ארוך מחיי הייתי אלוף בבריחה הזאת. ידעתי להישמע האדם הכי מסודר, הכי מאוזן, הכי ״בסדר״ בחדר, בזמן שבפנים ישב לו מיסטר הייד שלם שלא נתתי לו להוציא מילה. וזה עבד. באמת עבד. עד שזה הפסיק לעבוד, כמו שתמיד בסוף קורה. כי כל דבר שאצור ואגור בפנים, סופו להתפרץ החוצה, בדרך כלל על האנשים הכי קרובים, בדיוק בזמן הכי לא נכון.
ועכשיו קצת מחוכמת המקורות, כי יש לילה אחד בתורה שהוא כולו על זה בדיוק.
יעקב, בדרך חזרה לפגוש את עשיו, את הפחד הגדול והישן ביותר שלו, מעביר את כל מה שיש לו, את המשפחה, את הרכוש, הכל, אל העבר השני של הנחל. ואז מגיע פסוק אחד קטן, שכל מי שקרא אותו פעם באמת מרגיש אותו בבטן: ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ.״ הוא נשאר לבד. ובחושך, לבד, ״וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.״ איש נאבק בו כל הלילה.
ומי הוא האיש הזה? לפי הפשט, ורש״י בראשם, זהו שָׂרוֹ של עשיו, מלאך. אבל יש כאן רובד שקשה לי להתעלם ממנו. כי בלילה, לבד, על גדת הנחל, האיש שיעקב נאבק בו הוא גם, ואולי בעיקר, הוא עצמו. הצל שלו. החלק שהוא הכי פחד לפגוש, שחיכה לו בדיוק בלילה שלפני הפגישה הכי מפחידה בחייו. ויעקב לא ברח. הוא לא גלל, לא הסיח את דעתו, לא סגר את זה במגירה עד הבוקר. הוא נשאר. הוא נאבק עד עלות השחר.
ומהלילה הזה הוא יוצא עם שני דברים בבת אחת, ושימו לב כמה זה מדויק. הוא יוצא צולע, פצוע בכף הירך, סימן שאי אפשר לפגוש את הצל ולצאת ממנו נקי לגמרי. והוא יוצא עם שם חדש, ישראל, ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.״
וזה הכל. כל הסוד, בפסוק אחד. מי שנשאר לבד בחושך, ולא בורח מהמאבק, לא יוצא ממנו כמו שנכנס. הוא יוצא צולע. אבל הוא יוצא עם שם חדש, עם ברכה, עם עצמו. ומי שבורח, נשאר שלם וזקוף ובלי צליעה, אבל גם בלי הברכה, ובעיקר, בלי עצמו. הצליעה, מסתבר, היא המחיר של להיות שלם.
אז מה עושים? איך בכלל תופרים צל?
קודם כל, מפסיקים עם הסבון. עם ההכחשה, הדחקה, המנעות. מפסיקים לנסות להדביק את זה מהר, לכסות, לייפות, ״להיות בעמדה חיובית״ שבעצם רק מוסיפה עוד שכבה על מה שצועק מתחת. הצל לא נדחף בחזרה באופן מזויף. הוא נתפר, לאט, עם הסתכלות ישרה ולא נעימה.
ואני אתן לכם שלושה חוטים להתחיל מהם. לא מרשם אבל בהחלט צוהר לראות דרכו.
חוט ראשון, תסתכלו על מה שהכי מקפיץ אתכם באחרים. בקבלה יש משפט פשוט ועמוק, ״עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני״. הדבר שאתם הכי שופטים בזולת, שהכי מגעיל אתכם, שהכי ״לא מבינים איך הוא מרשה לעצמו״, הוא לרוב בדיוק הצל שלכם, מוקרן החוצה על מסך נוח. מה שאנחנו לא מוכנים לראות בפנים, אנחנו רואים מוגדל בחוץ. והאצבע שמצביעה החוצה, כמעט תמיד מצביעה חזרה פנימה.
חוט שני, תנו לצל תנועה, בלי לפגוע באף אחד. אנרגיה תקועה לא נעלמת, היא רק ממתינה בסבלנות לפיצוץ. כעס צריך לזוז. תבחרו לכם דרך, מים, ריצה, כתיבה, צעקה לתוך כרית, שק אגרוף, לא משנה, כל עוד היא לא נשפכת על אדם אחר. וזה לא חייב לקרות רגע לפני ההתפוצצות. עדיף קצת, בכל פעם.
(אני יודע על עצמי שאני חייב לפרוק במהלך השבוע שלי, אז מצאתי שג׳יו ג׳יטסו זו הדרך שלי להנות ולפרוק, להזיע ולשמור על כושר).
חוט שלישי, תישארו רגע לבד. בלי טלפון, בלי מגירה לדחוף אליה, בלי לברוח. פשוט לבד, עם מה שיש. זה הדבר הכי קשה שביקשתי מכם כאן, ובדיוק לכן, זה הדבר. כי שם, בשקט הזה, מתחיל התפר.
אפשר לברוח מהכל חוץ מעצמך. את זה כבר הבנו. אבל אפשר להפסיק לרדוף אחרי הצל בניסיון נואש להתנתק ממנו, ולהתחיל, לאט ובאומץ, לתפור אותו בחזרה אל הגוף. כי צל תפור לא מכביד. הוא לא נעלם, הוא אף פעם לא באמת נעלם, אבל הוא מפסיק לנהל. והוא רק מזכיר לך, בכל פעם שהשמש זורחת עליך, שאתה שלם. עם הכל.
ולא. זה לא קל. ולא מהר. וזה כל היופי.
אוהב, באמת.
ברוך