בהמשך לניוזלטר של שבוע שעבר, על מלחמות, שמחה וחזרה לחיים, אני מוצא שאחד הדברים שהכי קשה לי לעשות זה לרגע אחד לעצור. להכניס את החרב אל הנדן ופשוט לעצור. להוריד עוגן בין כל הטלפונים, המשימות, הטייסים האוטומטיים, הרצונות, הצרכים, ה״אני חייב״, האילוצים וה״עזים״ של ה-yellow שנופלות עלינו מהשמיים מיום ליום. זו, מלחמה בפני עצמה. אני אדם שאפתן.
יש לי הרבה רצונות, מחברת שאיפות, ערימה של חלומות ורשימה בלתי נגמרת של יעדים שאני רוצה להגיע אליהם בסיבוב חיים בודד. וזה לא דבר רע. אבל זה דבר מבלבל. שיכול ליצור במהירות כאוס, לחץ ועומס רגשי במידה ואין הלימה בין המציאות לבין אותה מגירה בתוך הראש שרק רוצה להתפוצץ החוצה לעולם. וזה הופך להיות כזה כשהרצונות והצרכים שלנו הם בגדר רעיון ערטילאי שאין בו ממשיות, שאין לו סיפור דרך או מטרה ברורה.
שמשהו טוב גדל בתוכנו אבל אין לנו את הידע, הכלים או תחושת המסוגלות לברוא בו חיים ולהביא אותו מהכוח אל הפועל. בקיצור, שאני מרגיש שמשהו גדול על המידות שלי או על סט הכישורים שלי. וזה רק הגיוני שנרגיש ככה בנוגע לדברים שמעולם לא עשינו, כאלו שנראים לנו גדולים ורחוקים שנות אור מההצלחות שלנו עד היום. כי הרי אם זה לא היה מפחיד, זה לא היה מאתגר. אם זה לא היה חדש, זה לא היה מעניין. יש ציטוט שזכור לי היטב שהולך ככה:
״Don't be afraid to fail big, to dream big, but remember dreams without goals are just dreams and they ultimately fuel disappointment. So have dreams, but have goals.״ (״אל תפחד להכשל בגדול, לחלום בגדול, אבל תזכור שחלומות ללא יעדים הם רק חלומות והם לבסוף יתדלקו אכזבות. אז תחלום, אבל תתכנן״)
ואני נוטה להאמין שיש הרבה אנשים, ביניהם אלו שקוראים את זה ממש עכשיו, שיש להם רצון לבנות, לקיים, לשפר בעצמם או בעסק, במיזם או פרוייקט ומה שמונע מהם זה לא בהכרח חוסר החלטיות כמו החוסר בהירות שנוגע ל״איך לעשות את זה״… אין ספק שה״למה״ הוא האבן דרך הראשונה בכלל לנוע ולהכניס רוח למפרשים, אבל לרוב, זה ה״איך״ שתוקע אותנו בלהניע את הגלגל.
וצריך להסתכל על ה״איך הזה״ כשביל האבנים הצהובות, כפירורי לחם שאם רק נעקוב אחריהם יובילו אותנו אל אותו היעד. (בתקווה שהיעד הוא לא בית של מכשפה שמפטמת ילדים כדי לאכול אותם). הדבר השנוא ביותר עלינו כבני אדם, הוא חוסר הוודאות. (להוציא את אותם אנשים שבטבע שלהם אוהבי סיכונים, לוקחי הימורים ואוהבי אקסטרים) לרוב האנשים, חוסר וודאות זה עונש וגורם מעכב עד מאוד.
וכשרעיון נולד לנו במחשבה, וכשהוא הופך לרצון ולשאיפה, אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה להתחיל. בטח כשזה כרוך ביציאה מאיזור הנוחות, ובוודאי כשזה קשור לכסף, השקעות וסיכון כלכלי. ובתווך של חוסר הוודאות, מחלחל פחד, ושיח פנימי, וספק ועוד שאר ירקות שהמוח שלנו מזין אותנו כדי להמנע מסיכון ולהשאב חזרה אל איזור הנוחות הבינוני והמוכר. עם כוונה טובה כמובן, כפרה עליו. ולמען הסר ספק, אי אפשר להמציא וודאות מלאה.
בטח בעולם שכולו מאופיין בחוסר וודאות, בשינויים ובהפתעות. אבל אפשר לייצר וודאות על ידי בניית תוכנית פעולה. שהרי היא לבדה, יכולה להאיר לנו בחושך האי וודאות כפירורי לחם בדרך אל המטרה, החלום או השאיפה שהגדרנו לעצמנו. זה קצת כמו ללכת לסופר בלי רשימת קניות. (לי אסור ללכת לסופר בלי רשימה. זה מזיק לאשראי והופך את המקרר לבית קברות של פרודוקטים). בשוק ההון יש משפט שאומר ״תכנן את המסחר, וסחר את התוכנית״.
זה פחות או יותר כך גם בחיים עצמם. אף אחד לא יודע ולעולם לא ידע בדיוק לאן הולך השוק, אך אפשר לבנות תוכנית שתיקח בחשבון את כל השינויים והאפשרויות ולאורה נפעל שיגיע רגע כזה או אחר.
אז מה זה אומר לעצור בכלל?!
יש הבדל משמעותי ומהותי בין תנועה לבין התקדמות. התקדמות נעה מיעד אחד לאחר, בעוד שתנועתיות יכולה להיות לכל כיוון במרחב. גם לזה שלא התכוונו לנוע אליו כלל. בכל מה שקשור לבריאת מציאות ויצירה, אנחנו רוצים להתקדם ולא לנוע כמו זבוב נוירוטי בחדר. והדרך לעשות את זה היא בראש ובראשונה להגדיר את היעד. את המטרה. ויכול כמובן להיות שהיא תשתנה בהתאם להתקדמות כי גילינו שהיא רחוקה מדי או קטנה מדי.
אבל היא תתן לנו את נקודת הייחוס לאן לנוע אם ובכלל. ואי אפשר להגדיר את המטרה בצורה טובה ועם הכבוד הראוי לה כשאנחנו מג׳נגלים בין טלפונים, משימות, עזים ובלת״מים. אנחנו רוצים פניות רגשית ומחשבתית. ובשביל זה צריך רגע לעצור. לשים את הטלפון על מצב טיסה. (כן, אמרתי את זה. על מצב טיסה) יש מצב כזה. וכן, כנראה שציר כדור הארץ ימשיך להסתובב באותה הצורה שעתיים בלעדיכם. ולהוציא את עצמנו לדייט עם עצמנו.
במקום נייטרלי. לא בבית עם הכביסות והכיור, עם המיקרו משימות שכל בית יודע להפיל עלינו. נייטרליות ושקט הם שם המשחק כאן. להתנתק כדי להתחבר לעצמנו. קחו מחברת ועט, ותקיאו את כל הרצונות שלכם, הצרכים, הבעיות האתגרים, החלומות וכן הלאה. ככה מבולגן. הפחד שלנו הוא לשכוח. במיוחד היום עם היותר מדי אינפורמציה שממלאת לנו את התודעה בכל רגע נתון. והיופי הוא, שהנייר זוכר את מה שהמוח שוכח.
וברגע שירקנו הכל על הנייר, המוח שלנו נקי יותר ופנוי יותר להתחיל לעשות סדר פסח. מן הסתם, כמו שכתבתי למעלה, הדרך הטובה ביותר היא לרשום את תחומי החיים שלנו ולכתוב מהי המטרה ומה הסיבתיות מאחוריה. וזה לא נושא הניוזלטר הנוכחי, על מציאת ה״למה״ ויצירת משמעות וסיבתיות. על זה דיברנו כבר הרבה, אבל חשוב שתזכרו שהסיבה איננה הפעולה, אלא מה שהפעולה הזו מאפשרת לנו להרגיש.
לדוגמא: המטרה היא לא להרוויח יותר כסף (זה לא מדיד ולא מספק) אלא היא יכולה להיות להרגיש שיש לי זמן פנוי להיות אבא נוכח ולהשקיע זמן בדברים שחשובים לי באמת. הנושא הוא איך… אז אחרי שקבענו לעצמנו דייט ביומן, ואחרי שכתבנו מה לעזאזל אנחנו רוצים ואיך זה נראה, נתחיל בלייצר לעצמנו מסגרת. מסגרת זמנים ופעולות באופן אוטומטי ממגרת ולו במעט את ערפל אי הוודאות.
מסגרות הן דבר חשוב, כי רק באמצעות בניית מסגרות ותוכניות פעולה, נוכל לפרוץ את אותם גבולות פנימיים שמאוימים על ידי הפחד מכישלון, הפסד ואי ידיעה. בתרגום מעשי, כמה זמן אני הולך להשקיע בדבר הזה שאני רוצה ליצור בחיים שלי. כמה שעות ביום או בשבוע? איך הכי נוח לי ואיפה אני הכי פרודוקטיבי ביום שלי? בצורה כמובן ריאלית שלא תכשיל אותי בדרך אם לא אדבוק בה לדוגמא,
אני רוצה לחזור להתאמן (כי חשוב לי להרגיש שהגוף שלי חיוני והוא מרכבה בריאה לנפש שלי), 3 פעמים בשבוע, בבקרים למשך שעה בכל פעם. אני רוצה ללמוד השקעות ושוק ההון (כי חשוב לי ליצור בטחון כלכלי ולנצח את הפחד שלי מכסף) או כל דבר בכל נושא אחר שחשוב לכם. אחרי שסגרנו קוביות ביומן (למי שעדיין לא עובד עם יומן, קדימה),
נרצה דווקא לרתום את המוח הפחדן שלנו שתמיד ינדנד לנו כמה אנחנו לא הולכים להצליח וכמה זה הולך להיכשל (בקטע טוב כמובן, כפרה עליו), ונתחיל לכתוב את כל הבעיות והאתגרים שיצוצו באותו תחום. או במילים אחרות, ״איך אני יכול לדפוק את הפרוייקט הזה לגמרי?!״ כמה שיותר, יותר טוב. תבינו, המוח שלנו כל הזמן, מהרצון לשרוד ולא להסתכן, יקרין לנו בעיות וקשיים כדי ש״נרד מהעץ״, זו לא אינטואיציה, זו דיפולטיביות הישרדותית.
אז נשתמש בנשק שלו, לטובתנו. נביט על כל הרשימת ״פאקים״ הזו, ונתחיל לפתור את הבעיה עוד לפני שהיא נוצרה, וכך, כשהיא תגיע במציאות, תהיה לנו כבר את התשובה והפתרון ביד. לדוגמא, אני יכול לדפוק את זה ממש טוב אם… אני אפסיד כסף/לא יהיה לי ידע בשוק ההון/אני לא אדע איפה ומתי להשקיע אני לא אקום בבוקר לחדר לאימון/ אני לא אכין לעצמי אוכל מראש ואקנה ג׳אנק פוד וכו׳ וכו׳ וכו׳…
אני אענה לעצמי בפתרונות. לפחות 3 לכל בעיה כזו או אחרת.
אני אחפש קורס מקיף, אמין במחיר סביר אני אעשה ניהול סיכונים ותחשיב כמה אני מוכן להפסיד בכל עסקה/חודש אני אלך לישון מוקדם יותר בימי אימון אני אעשה יום קניות מרוכז ויום בישולים מרוכז לכל שבוע וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה… וואנס זה קרה, אנחנו יכולים להתחיל לרסק את הפתרונות האלה למשימות קטנות וישימות על פי החשיבות והדחיפות שלהן בתהליך. גם את ההימאליה אפשר לפרק לחצץ. וזה מה שקורה בתהליך.
משהו גדול ומסוכן, הופך לאבנים קטנות שנאסוף בדרך שלנו תוך כדי שאנחנו מתקדמים. את כל המשימות שלנו אנחנו מתחילים לשבץ בחלונות זמן שהגדרנו מראש. ומתחילים, כמו במחסנית, לירות כדור בעוד שהכדור הבא (המשימה הבאה) כבר נמצאת בקנה. כמה דברים יקרו תוך כדי התהליך הזה
1. רמת המסוגלות שלי תעלה ביחס ליכולות שלי
2. הביטחון העצמי שלי וההערכה העצמית שלי תצמח (לא כי אני תותח על, כי אני מתקדם קדימה)
3. האמונה שלי רק תלך ותתחזק ככל שאני אתמיד בתהליך - כי אני מביא תוצאות. מול עצמי. וזה הכי חשוב. מעבר לעובדה שאני אתחיל לקרום עור וגידים בחלום הזה… וככה, מעת לעת, נרים הנדברקס ונעצור. ניסתכל אחורה, נתכנן קדימה ונבין האם אנחנו בכיוון ובאיזה קצב. זה נשמע לאנשים מסוימים הדבר הכי מענה בעולם, ועבור חלק אחר לדבר הכי מהנה בעולם. אבל זה לא באמת משנה, כי בפועל, זה עובד. ולא רק שזה עובד, זה גם מוריד את רמות הסטרס, מפתח את החשיבה, ומעביר אותנו לסטייט אוף מיינד של פתרונות מול אתגרים ולא מגננות מול אי וודאות. וזה ממש על קצה המזלג, ישן אינסוף רזולוציות שאפשר לרדת אליהן. ואם בניית תהליך והתקדמות מעניין אתכם, תגיבו ואמשיך לפרק את הנושא מעת לעת.
אז יאללה,
צאו לדרך.
אוהב,
באמת.
ברוך
נ.ב - גם דברים טובים עוברים כמה מקצי שיפורים. אז אחרי הקלטה ראשונה עם אוריון, החלטנו לערוך את הפרק מחדש כדי להנגיש את המידע בצורה טובה יותר. פרק בקרוב.
נ.ב.ב - לכל המצטרפים החדשים לניוזלטר, ולאלו שרוצים לדפדף קצת אחורה, כל הגיליונות הקודמים מרוכזים כאן בארכיון הניוזלטר.