לפעמים, לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן, מרגיש כמו להסיר חלודה עקשנית. כמו כל הרגל שזנחנו ואנחנו מגלים שלהשריש אותו מחדש, זה בדיוק כמו בפעם הראשונה.
אני דוחה את הכתיבה הזו, גם אם הנסיבות מצדיקות או שלא, יותר מדי זמן.
אחרי 73 ימי מילואים בדרום, קצת מוזר לחזור הביתה. לשגרה, לעבודה, למשימות, להורות, לחזון העצמי…לחיים.
כתבתי מוזר אבל המוזר שאני מתכוון אליו הוא מפחיד ומרגש בו זמנית. מרגש לחזור לעשייה שהתחלת בה, להיות אבא נוכח ומעורב, לבלות זמן עם אשתי, חברים ובני משפחה, לפתח עסק ולחזור לכושר אחרי שטחנתי קבאנוס ובאלישג חודשיים ומשהו… וזה גם מפחיד. מפחיד לחזור ליטול כל כך הרבה אחריות שהתרחקת ממנה מכורח הנסיבות. הכל עלייך. אין מג״ד, מח״ט או מקבלי החלטות. זה אתה. וזה מדהים בעוצמה שלו, ומפחיד בכשלון שלו.
זו לא הפעם הראשונה שלי בלחימה, אבל אז, כמו היום, להלחם זו חוויה שקרובה מאוד לחיים שנושפים לך בעורף. הכל דרוך, מחושב, מוגדר ועירני. אתה מרגיש חי. כי ברגע אחד קטן, החיים יכולים להגמר. ולצערי זה קרה. יותר מפעם אחת. ובלחימה, יש לך אחריות לשני דברים בלבד בעולמך הקטן, לבצע את המשימה בהצלחה ולהחזיר את כולם בשלום. וזהו.
והחיים, הם גם קצת סוג של מלחמה. פשוט רב זירתית. אין ״אויב״ אחד מוגדר, אלא ״אויבים״ שונים. פנימיים וחיצוניים כאחד.
פעם מישהו חכם אמר לי ש״המלחמה נגמרה״, במובן של מלחמות פנימיות בנינו לבין עצמנו. אבל זה לא נכון. הן חלק מהריקוד האינסופי של החוויה האנושית. הן קיימות. ולעולם יהיו.
פשוט האופן שהגדרתי מהי מלחמה, השתנה עם הזמן.
מלחמה עניינה מלשון הלחמה. היא עניין של חיבור. (הנצי״ב על דברי חז״ל) הרי במלחמה יש שני צדדים לפחות או יותר. גם אם היא פנימית, אלו שני צדדים של אותה המטבע.
בהסתכלות נכונה, שאין בה מידה של קורבנות, (כי להיות קורבן זה להיות הכי רחוק ממי שאתה ומי שאתה יכול להיות) מלחמה יכולה לשקף לנו למה אנחנו מסוגלים באמת. ולכן, למלחמה תפקיד חשוב בהתפתחות האדם. בין אם רוחנית, כלכלית, חברתית או הגשמתית… כי הנטייה שלנו היא לפגוש את עצמנו בקצוות. במצבי הקיצון, שבהם שורר חוסר וודאות וספק.
״אמנות המלחמה״ - ספר המלחמה העתיק שנכתב על ידי סון דזה, כותב: "הכר את האויב שלך, והכר את עצמך. אפילו אם תילחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך, סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך - אין ספק שתובס בכל הקרבות."
מלחמה היא משחק, שהכרה עצמית, במובן העמוק של המילה ומודעות סביבתית לגורמים שמשפיעים עלי, הן קריטיות לרצפים של נצחונות קטנים שהולכים וגדלים כמו אדוות במים.
האם אני אנצח ב״מלחמה״, היא שאלה שקודמת לה השאלה ״מי האויב שלי״? ו״האויב״ שלי יכול להיות עצלות או גלוטן, פחד או דחיינות, הרגלים שאני לא מצליח לשחרר או כל דבר שמהווה מכשול לאדם הזה שאני רוצה, שואף וחולם להיות.
אבל גם פה, לפני מי ״האויב שלי״ אני ארצה לדעת, מה אני מגדיר כ״נצחון״? וזה כמובן משתנה בין אדם לאדם.
אם נצחון עבורי הוא חופש כלכלי, זה אומר שאצטרך להלחם בפחד מהפסד, לעבוד קשה ולהסתכן כלכלית. אם נצחון עבורי זה להפסיק לעשן או לשחרר הרגלים ישנים, אצטרך להלחם בקבעונות ובתועלות שיוצאים מהם. וזה מפחיד להשתנות ולשנות. אם נצחון עבורי הוא לקיים זוגיות בריאה, אצטרך להלחם בפחד מלהיחשף, לקלף ולהיות פגיע.
במקום שבו יש פחד, יש מלחמה.
שוב,
במקום שבו יש פחד, יש מלחמה.
ולא חסרות לנו זירות שאל מולן אנו מפחדים. ומי שלא מפחד אז ״זה מעסיק אותו״ או משהו כזה… זה בסדר. פחד הוא בריא. הוא חשוב. הוא בסך הכל גרסת השוטר הרע של מידת הזהירות שעליה כתב הרמח״ל במסילת ישרים.
זירה יכולה להיות השמנה או עישון, היא יכולה להיות פריצה כלכלית או אויב בשטח. זירה יכולה להיות הורות מאתגרת או אגו בזוגיות. זירה יכולה להיות להפסיק לחיות בשקר או להגיד את האמת שלך אל מול ההשלכות של אותה האמת.
בכל תחום שבו אכפת לנו ולו בטיפה, ישנו פחד ממחיר ההפסד.
סון דזה כותב:
"מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב.”
ועל כן, כדי לנצח ללא קרב, עלינו להכיר בעצמנו וב״אויב״ שלנו. וגם זו מלחמה. של הרגלים. של תפיסה עצמית. של הגדרות וזהויות. של עליות ומורדות. של שינויים וגלים של עצם היותנו חיים ולא דבר דומם.
לא בכדי, יש השפעה אדירה למודעות עצמית, ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות על חוויות טראומתיות (אבל זה לפעם אחרת…)
ולצערי לא בכל הקרבות ניצחנו. ובקרבות רבים הפסדנו. ב-16/12/24 איבדנו את המ״פ היקר שלנו. סרן מושיקו מקסים רוזנוולד וטובים אחרים.
וקצת קשה להגדיר ניצחונות והפסדים כשמדובר בחיי אדם. כי אין ניצחון בעולם שיכול לרפא את החור שנפער בלב כשמחיר הניצחון הוא חיי היקרים לך. ועם מחיר הניצחון הזה אנחנו נצטרך לחיות. ולחיות בשמחה.
אבל מחיר המלחמות שלנו בחיים, לפחות רוב הזמן, הוא לא משולם בחיי אדם.
המלחמות היום יומיות שלנו הן לרוב תודעתיות. על מסוגלות, וערך עצמי, על פחד מהפסד או מדעות של אחרים. מלחמות עם קולות פנימיים, עם הרגלים שכובלים, עם יציאה מאיזור הנוחות והפחד לפרוץ מגבולות המוכר. ואלו הן, מלחמות מתמשכות. כל אחד ברמתו התודעתית והאתגרים אותם אדם בוחר לצלוח. בלי כל קשר לשלב בסולם עליו עומד האדם. כי בכל שלב ישנה מלחמה. קצת שונה. קצת אחרת.
המלחמה שלי לדוגמא, היא לחזור לחיים. להניע מחדש את כל מה שהשארתי בצד, להזכר איפה עצרתי, לנקות אבק מפרוייקטים שזנחתי, ולהרים את הכפפה. של עצמי. שוב.
האויבים שלי הם חוסר בהירות וחוסר החלטיות, הזמן, שמאז ומעולם לא עוצר לרגע. פחדים כלכליים והזדמנויות שראוי לנצל. עצלנות ודחיינות שגם היא נביעה של ערפל האי ודאות. ואני בטוח שיש לי עוד אויבים שטרם גיליתי ושעוד אפגוש בדרך.
אבל המשותף לכל אלו, הוא פחד. וכאמור, במקום שבו יש פחד, ישנה מלחמה.
ושוב, לכל מי שהמילה מלחמה קשה לו/לה. תלוי איך מסתכלים על זה…
אני בוחר להסתכל עליהן ולקבל אותן בשמחה ובראיית הטוב. וזה לא תמיד קל, וזה לרוב מרגיש פלסטי. ״השמחה היא תנועה נפשית של "אף על פי כן" שעל האדם להכריח את עצמו ללכת בה; היא אינה מתת אלוהים המגיעה בטבעיות לאדם אלא אתגר המוטל לפתחו הדורש ממנו להפעיל את כל כוחותיו. במילים אחרות, מצב רוחו של האדם איננו פרי נסיבות חייו אלא פרי הכרעותיו ומאמציו להגיע אל השמחה.”
כך כותב חוקר החסידות צבי מרק על דבריו של רבי נחמן בנוגע ללב שבור ועניין השמחה.
לא מעט למדתי ממושיקו בתקופה הזו שבה הייתה לי את הזכות להלחם לצידו, לצחוק, להזיע ולפקד תחתיו. אבל אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי ממנו, זה שקל לדבר עליו אבל קשה ליישם אותו הוא עניין השמחה.
ברגע הדיווח בקשר על מותו של מושיקו, מצאתי את עצמי מתחבט בפנים, האם לומר ברוך דיין האמת או ברוך הטוב והמיטיב. וזו מחלוקת חכמים ארוכת שנים… ״וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״ (מסכת ברכות ס,ב) ובאותו הרגע אי אפשר למצוא טוב בזה, וגם בכל הרגעים אחר כך. ובחרתי, עם כל הקושי, ההלם והכאב לברך על הטובה. על הזכות להכיר את מושיקו וללמוד ממנו, על הזכות לפקד תחתיו, על זה שנשמה כל כך מיוחדת חזרה למקומה,
על זה שאת התיקון שלו הוא השלים, שהוא נגע בכל כך הרבה לבבות, שהוא הותיר אחריו דרך ועולם.
לרגשות שונים זמנים שונים. האשמה, החרטה, העצב וגווניהם השונים חיים בזמן העבר. החרדה, הפחד והייאוש חיים בזמן העתיד. ואילו השמחה, חיה בהווה. והרי אין לנו דבר אלא ההווה, כי העבר עבר, והעתיד מתהווה. ולא תמיד פשוט להיות שמח - בטח בתקופות קשות, של אובדן וגעגוע. של כעס וחוסר. אבל זו בדיוק הנקודה וכאן מונחת המעלה. בדיוק כפי שאפשר למצוא על מה להתעצב, לכעוס ולהתקרבן אפשר למצוא נקודה קטנה של שמחה. מיליגרם של אור בתוך חושך גדול.
ואת המיליגרם הזה, תמיד היה אפשר למצוא אצל מושיקו. והוא תמיד גדל בקרבתו. ורק באמצעות השמחה יוכל האור להבריח את החושך כי השמחה מקפלת בתוכה הודיה ותודה והוקרה על החיים. על מה שאין, על מה שיש, על מה שנלקח ועל מה שיבוא במסע הזה. אני מקווה, שבימים חשוכים השיעור הזה, על שמחת חיים ובחירה לראות את הטוב בכל דבר, יהווה מגדלור באפלה.
אני אסיים במשפט שמיוחס לבעל שם טוב שאומר כי: "עצבות נועלת שערי שמים תפילה פותחת שערים נעולים שמחה בכוחה לשבר חומות"
מי יתן ונשבור את החומות החוצצות בנינו, את החומות שמגבילות אותנו, וכך יתעצב עם ישראל היפה כמו שמושיקו יחל ולמענו פעל.
אז מה המלחמה שלך? מי האויב/ים שלך? איך נראה הניצחון שלך?
בנימה אישית,
אני מתרגש לחזור לניוזלטר, לפודקאסט וליצירת תוכן. אחד מהפרוייקטים היותר ממלאים שלי שיותר מאשמח למצוא לו יותר זמן פנוי. כמו כן, אני חוזר לאט לאט להרכיב את קורס ״נפקא מינה״ קורס בן 14 מפגשים על שכל תפקידו לתת לכל אדם את ההזדמנות לראות מבעד לרגשות, לתופעות המציאות, לתגובות שלנו ולתפישת המציאות שלנו כך שיתאפשר לו להשיל קליפות בנפש ולהתעלות מעל לנסיבות כדי שנוכל למצוא את האני האמיתי ואת תפקידנו במציאות.
כשיהיה מוכן אתם תדעו כמובן.
נ.ב - השבוע יצא פרק המשך עם אוריון לועד על נושא הנדסת תודעה ויציאה מהמטריקס. הפרק יעסוק במלחמה על התודעה, על מלחמות פנימיות ויצירת שלום פנימי. הנה קישור לפרק הקודם עם אוריון: https://open.spotify.com/episode/25lDhqZK6A4jSFiBIUzqXc?si=0389e12dc0414472
צאו להלחם.
אוהב,
באמת.
ברוך
אם אהבתם.ן מוזמנים.ות לשתף ולהעביר הלאה להצטרפות לקבוצה - דלתות התודעה https://chat.whatsapp.com/Kfo5J15Pyv1G6fesOV