ידיד נפש שלי תמיד מזכיר לי לתת לדברים לשקוע לפני שאני מגדיר אותם וממסגר אותם לכדי תבנית או מילים. יש לנו, בני האדם, נטייה לרצות לשתף אחרים בחוויות משמעותיות כאלו ואחרות, הרבה לפני שהפנמנו אותן… וזה צורך טבעי לחלוטין, השיתוף הזה. אבל כשאנחנו משתמשים במילים, אנחנו משתמשים בהן כדי לתאר ולהסביר, וזה כשלעצמו, כאשר החוויה היא פרסונלית ותודעתית, מצמצם אותה בהגדרה שלה. עד כמובן, שנמצא את המילים הנכונות.
זה היה ביום חמישי, בערך ב-02:00 שמצאתי את עצמי עומד על תל מול הכוכבים במצפה רצון, מחכה שמשהו יקרה, וכלום לא קורה. וזה קורה במשך שעה. ובעוד שחיכיתי שמשהו יקרה, הכל קרה. עליתי לתל הזה כדי לקחת אוויר ולדבר עם עצמי או עם אלוהים, תראו את זה כראות עיניכם, על הדרך למצוא את הסבלנות שבי. ובזמן שאני מבקש סבלנות מאלוהים, נזכרתי שאת אלוהים אני ככל הנראה לעולם לא אבין, ולבקש ממנו משהו זה די יומרני,
כי לא צריך לבקש כלום, הכל קיים, רק צריך להבחין בו. ״לא צריך לבקש את שאין, אם כי ליצור חלל פנוי כדי שיוכל להתקיים״. וברגע שהפסקתי לבקש ולדבר, התחלתי להקשיב ולהתבונן. וככה, עברה לה שעה יפה בחיי. בסבלנות. בשבועות האחרונים זכיתי לחוות מסעות תודעתיים ולפגוש את מה שקצת מורכב או מוסח מהשגרה היומיומית. וזה בעיקר את עצמי, מזוויות מעט שונות. פחות מתגוננות, יותר משוחררות ובעיקר כנות.
בעיניים סקרניות ובידיים פתוחות לקבל את מה שבא ולפגוש את מה שאפגוש. לא מעט נכתב פה על מדיסינות ועל רפואה שמאנית, מבלי להכנס לכל הפרטים וההיסטוריה של שימוש באיוואסקה בתרבויות השמאניות (פרק 19 עם אוריון לועד בפודקאסט), כששואלים אותי מהי איוואסקה אני מוצא שבכל מפגש איתה, לחוויות שלי ישנו קו מנחה.
איוואסקה היא דרך, אחת מיני דרכים, שמעמתת ומאמתת אותך להתמודד עם מי שאתה באמת בלי העמדות פנים דרך התבוננות של אהבה, חמלה ואמפתיה. מתוך הרצון להשיל את מה שאינך ולהאיר את מה שהינך. תקראו שוב. ולעיתים הדבר הזה כרוך בהכרה בחושך שמסתיר את האור שלך ולהתמודד מולו. לראות מבעד לפחד. מבעד לבושה, לאשמה ולחרטה. מבעד לדימוי עצמי או להטבעות חברתיות ותרבותיות. וזה האבסורד הגדול,
רוב רובם של האנשים יעדיפו להמנע ממקום של פחד ממפגש עם התודעה שלהם, מבלי להבין שאדם יכול לברוח מכל דבר בחייו, למעט מהוא עצמו. ולפעמים, הדרך הטובה ביותר היא לקפוץ לתוכו. כי פחד (להבדיל מאינסטינקט) הוא תודעתי לחלוטין. בשני הטקסים הללו, באותם מסעות בתודעה, שהובילו בני אדם מדהימים והשתתפו בהם בני אדם נהדרים, מצאתי את הקתרזיס שלי.
או נכון יותר לומר, התמודדתי עם רגשות שנערמו עלי, דילמות והתחבטויות שהעסיקו אותי ומחשבות שהיו צריכות לקבל מקום וקשב, כדי להגיע לשחרור רגשי, הקלה, קבלה ופרופורציה. זה תמיד מדהים אותי כמה עוד עבודה יש לעשות. כמה התנועה הזו של אגירה ושחרור היא מחזורית והכרחית להתפתחות. כמה שזה לא נגמר, וכמה ניתן לגלות עוד אודות עצמינו, העולם, החיים והיקום, אם רק בוחרים להתבונן פנימה ולראות את הפשטות המורכבת והיפה שבדברים.
שואלים אותי לא פעם, למה דווקא איוואסקה? מהי החוויה? האם מאבדים שליטה? אז ראשית, אני חושב שככל שאנחנו, כאנושות, מתקרבים ומתקדמים אל עבר עידן טכנולוגי, שמלא בקידמה והתפתחות תעשייתית ותרבותית ועם כל היופי והנוחות שהוא מביא איתו, מידה כנגד מידה התרחקנו מאוד מהבראשיתיות של הטבע, מהפנימיות שלנו ומעצמנו. וזה חלילה לא אומר שהיא לא קיימת, אלא רק שהיא מכוסה בהרבה קליפות שמסתירות אותה.
חלקן תרבותיות, חלקן חברתיות, חלקן נערמו ממרוצת החיים ומהקצב המסחרר (לפעמים) של החיים בעולם מודרני המחייב אותנו לפרנס, להגשים, להראות, להיראות, לקחת חלק ולהשתייך לקבוצות כאלו ואחרות. חלקן אפילו הן לא קליפות כמות שהן הסחות דעת, נוחות לבריחה רגעית ששואבות את הזמן והמרחב להסתכל פנימה. בין אם זה נטפליקס, רשתות חברתיות, חדשות ומבזקים מלאי אינפורמציה שמקשקשים לנו על הדף הלבן של התודעה עד שכמעט ולא נשאר בה פיסה לבנה חלקה.
אמנם, אלו מבדרות אותנו ונותנות לנו מענה זמני לתחושת ביטחון או וודאות, לרגע של הפוגה מהאינטנסיביות של החיים, אבל בד בבד הן מפזרות לנו את התודעה והפוקוס לכל עבר. שהרי, לפיזור ובידור, אותה הגדרה מילונית… (התפזרה דעתו, שיערה התבדר ברוח וכיוצ״ב…) ואני מוצא, שככל שאורח החיים שלנו מלא בהיסחים, וככל שאנחנו מתרחקים מאותה התבוננות פנימית (לעיתים בעל כורחנו), קשה יותר לראות מבעד לאותן שכבות, היישר למרכז של מהותנו.
נעשינו חלודים בהתבוננות ובהתממשקות לתודעה גבוהה יותר. למען הכנות, אנחנו לא יודעים לא להיות מוסחי דעת ועסוקים… וכשם שאדם הזין את גופו בצורה כה מקולקלת עד כי הוא חייב עזרה רפואית. כך גם אנחנו והתודעה שלנו. היא צריכה עזרה בקילוף ובמיטוט החומות שאדם בנה לעצמו בעצמו במהלך חייו. ופה נכנס לתמונה הטבע והמתנות הנפלאות שנבראו בו. איוואסקה היא אחת מאותן מרכבות לתודעה גבוהה יותר.
כזו שמניחה את החרב המתהפכת של האגו, האשמה, הבושה והחרטה בצד, כדי שנוכל לצעוד בשביל לתוך גן העדן הפנימי שלנו דרך התמודדות והכרה בתוכיותינו. באשר לחוויה, הניסיון להסביר תמיד היה חמקמק מאחר וכל חוויה היא פרסונלית ומשתנה בהתאם לכובד התרמיל הרגשי, לסיפור החיים ולעובי השיריון שאדם עוטה על עצמו. קצת כמו לנסות להסביר מהי חוויה מדיטטיבית… יחד עם זאת, החוויה היא חוויה עמוקה של שחרור, הקלה וקבלה.
האיוואסקה לא תחשוף אדם למה שהוא רוצה להחשף אליו, כי אם למה שהוא צריך וחייב לראות כדי לגדול ולצמוח מזה. גם אם זה כואב. ולרוב זה יכאב. (רגשית) וככל שאדם מנסה להחזיק את עצמו בתוך התהליך, כך הוא יחווה אותו בעצימות גבוהה יותר. ואילו מצד שני, ככל שיאפשר לעצמו לשחרר, לאבד אחיזה ולהתמסר לתהליך, כך הוא ישיל מעליו את מעמסות העבר ואת כל מה שמאפיל על האור הגדול שבתוכו.
הפרדוקסליות היא, שהדבר שהכי מפחיד אותנו הוא לאבד אחיזה ולשחרר. כי זה כרוך בשחרור חלקים מהזהות שלנו, שטיפחנו בעמל כה רב. ותמיד נעדיף את המוכר והידוע. גם אם הוא רע ומר