על פרשנות ועל בחירות אורכיות ורוחביות
בעולמות ההתפתחות האישית מדברים רבות אודות הפרשנות האישית שלנו כבני אדם. כמה משפיעה היא על הבחירות שלנו, על ההתנהגות שלנו ועל התוצאות שאותם אנחנו משיגים והדברים שאנחנו מזמנים לחיינו במודע ושלא במודע. בעולם ה-נלפ ישנה הנחת יסוד שקובעת כי ״המפה (התפישתית) אינה השטח (המציאות האובייקטיבית)״ וכי ״האנרגיה זורמת לאן שתשומת הלב מופנית״. בתפישה היונגאיסטית, מדובר אודות הפרשנות דרך עולם הארכיטיפים.
יונג האמין שהלא-מודע האנושי אינו רק תוצאה של חוויות אישיות, אלא גם מכיל תכנים משותפים לכל בני האדם, שמקורם בהיסטוריה הקדמונית של המין האנושי. תכנים אלה הם הארכיטיפים – דמויות, סמלים ודפוסי התנהגות שמופיעים במיתוסים, חלומות ואומנות של תרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. אדם יכול לפרשן את המציאות, דרך דמות הגיבור, הזקן החכם, הצל וכן הלאה… הארכיטיפים הם תבניות פסיכולוגיות שמעצבות את הדרך בה בני אדם חווים את העולם.
הם לא תמונות ברורות אלא נטיות או פוטנציאלים שמתממשים בצורות שונות, בהתאם לתרבות, הזמן והאדם. בפסיכואנליזה הפרוידיאנית, פרשנות אישית היא תהליך שבו האדם מעניק משמעות לחוויותיו, תחושותיו, מחשבותיו והתנהגויותיו. תהליך זה מושפע מהתכנים המודעים והלא מודעים בנפשו של האדם. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, פרשנות זו אינה תמיד מודעת או רציונלית לחלוטין, ולעיתים קרובות היא מושפעת מרגשות, זיכרונות ותכנים שנמצאים בתת-המודע.
עיקר המינוף עליה נשענת הפילוסופיה הסטואיסטית, שהתפתחה על ידי זנון מהעיר קיטיון, דרך גדולי הפילוסופים היווניים כמו סנקה ואפיקטטוס ועד לפיתוחה על ידי מרקוס אוריליוס, היא כוחה של הבחירה האנושית לחיות דרך הטבע והחלק האלוהי שבאדם. והיא כמובן תלויה בראש ובראשונה, ביכולתו של אדם לבחור איך הוא מפרש את המציאות החיצונית ומאמצה דרך מסננת הפרשנות האישית שלו.
גם בעולמה של חוכמת הקבלה, ישנה התייחסות רבה וארוכה לפרשנות האישית של האדם אודות המציאות ונסיבות חייו דרך פריזמה רוחנית, בה כל המציאות נתפסת כמערכת אחת כוללת, שבה כל האירועים, החוויות והנסיבות נועדו להביא את האדם לתכלית גבוהה יותר – דבקות בבורא והשגת שלמות רוחנית. בקבלה, הפרשנות האישית של האדם נובעת משני עולמות עיקריים שהם עולם החושים הגשמיים והעולם הרוחני. הדבר הזה, נקרא ״חוק שורש וענף״. על כל מקרה,
הפרשנות האישית של אדם, והאופן שבו תודעתו מקבלת ומעבדת את הרשמים החושיים והרגשיים מוזכרת ומקבלת הרבה משקל במשנות שונות לאורך ההיסטוריה. ועל כן, פה נכנסת הקביעה כי תודעתו של אדם תתרחב בהתאם לרוחב הפס של הפרשנות האישית של נסיבות חייו ובלבד שזו תשקיף מעל הנסיבות עצמן. מעבר לענפים (ההיבטים החיצוניים). וכן, בחוויה האנושית, גם את הדברים המזעזעים והקשים ביותר בהיסטוריה ניתן לפרשן בדרכים שונות, רבות ורב מימדיות.
פרשנות אישית ודרך לבחור איך לראות את התופעות והרשמים החושיים והרגשיים שהחיים מביאים לסף דלתינו, היא הדבר היחיד שיש לנו. כי היא, כשלעצמה, תקבע את הכיוון שאליו נפנה, את הדברים שבהם נאמין ואת עולם הערכים והעקרונות שלנו. זו גם הסיבה, כשמרצה ומטפל, שלושת הפרמטרים ליצירת מציאות בעיניי הם תמיד מודעות (כדרך ללמוד לראות את הלא נודע ולהרחיב את התפישה) בחירה (היכולת לקחת את המודעות והדעת ולהחיות את הרצון לחוות אחרת)
שינוי (היכולת לפעול כדי לקיים את הבחירה שנולדה מתוך המודעות) אבל פה, כשאנחנו מתחילים לדבר על בחירה, אנחנו נכנסים להגדרות פרסונליות ופילוסופיה על טיבה של בחירה וכמה קיימת היא… האם יש אחת כזו, האם היא מוגבלת, האם היא קיימת או שמא היא תעתוע שמאחוריו הכל גלוי וידוע מראש. מעין סיפור שסופו כתוב ובו האדם הולך במסלול שיועד לו מראש. ואולי, שני הדברים נכונים. יש בחירה ואין בחירה.
וכאן, אני רוצה לפרוש בפניכם (מתוך הפרשנות האישית שלי שהיא כמובן מושפעת מהעולמות שכתובים פה למעלה ואותם אני למד ובהם אני מוצא דרכים שונות לבטא את אותו הדבר), מהי בחירה בהקשר של חופש הבחירה של אדם בעולמנו. לרוב, כשאנחנו מדברים על בחירה אנחנו ישר חושבים על החלטות, על צמתים ועל חופש פעולה. בדגש על הפעולה עצמה. אבל הסתכלות שכזו, הינה הסתכלות רוחבית ולא הסתכלות אורכית. ועלינו להסתכל על בחירה וחופש בחירה דרך המימד האורכי…
הסתכלות רוחבית על בחירה חופשית תשאיר אותנו בעולם התופעות ותו לא. איך לבחור להגיב למוות של אדם קרוב זו תופעה חושית ורגשית. לבחור באיזה בית ספר ללמוד או במה לעבוד, זו תופעה חושית, חברתית ומותנית. לבחור איזה קפה לשתות או באיזה נתיב ללכת, זו בחירה שמהותה היא פעולה פיזית וחושית. וכן הלאה… אלו גם הן כמובן בחירות, אך הן לא מהותיות כמו בחירה אורכית.
ובמובן מסוים, אם נהיה כנים בחירה, היא ברמה מסוימת התניה שספגנו מהסביבה ומהמשתנים שבה ועל כן היא מוטית מלכתחילה. בחירה אורכית אם כן, מתעסקת בשאלה, לא לאן עלי לפנות, אלא כמה גבוה ברצוני לעלות ברמת התודעה שאני מחזיק בתוכי. אם אני רוצה להתעלות מעל הגוף, השכל והנפש. שהם אימותיהם של התפישה החושית, לדחפים ולעקרונות. כמה אני רוצה ללמוד, לחקור ולהתחבר לטבע האמיתי שבי. זה שאינו תלוי בגוף, בסיפור אישי ובתופעות היום.
וסוג הבחירה הזה, האורכית, הוא דורש, אומץ, ורצון, סקרנות ויראה למה שאני לא אצליח אולי להבין בשכל. כי הרי, האמונה מתחילה במקום שבו ההיגיון נגמר. ויותר מכל, הוא דורש מאיתנו, בני האדם, את הדבר שהכי קשה לנו לעשות בעולם. להרפות. לשחרר. לשחרר אחיזה בסיפור, בתופעה, בבחירה בסבל, בגוף, בדעה הרווחת וברשמים החושיים שלנו. שהם אלו שמצמצמים לנו את העולם כמות שהוא לתוך מערך של חוויות, מחשבות ותפישות אישיות.
אבל, רק ברגע שהאדם מרפה מהאחיזה העיקשת, מתוך מקום של תחושת שליטה פקטיבית, הוא מצליח לראות את המציאות והעומקים שבה בצורה רחבה ועמוקה עשרות מונים יותר מדרך ההחזקה וההיאחזות. בדיוק כשם שאדם שנמצא במים עמוקים, בעוד שהוא מנסה בכל כוחו להיאחז ולהאבק במים, הוא יוצר אדוות וגלים שמונעים ממנו לראות מבעד למים, שממילא שקופים. רק אז, יוכל לראות את היופי, האוצרות והעולם שנמצא תחתיו. (שלא לדבר על להינצל מטביעה)
והפרשנות לעולם תהיה שזורה בבחירה, והבחירה בפרשנות, הרי זו תולדה של זו, וההיפך. וכאן אני אעצור, ואסיים בציטוט של מרקוס אוריליוס, מתוך ״מחשבות לעצמי״ עמוד 45. ״…אחוז נא בנעלה מתוך רצון פשוט וחופשי ויהא הוא נר לרגליך״.
אוהב. באמת. ברוך