המילה טראומה, הפכה פופולרית מאוד בלקסיקון הישראלי והשימוש בה נעשה ביתר קלות ביחס לאירועים שקורים לנו ו/או סביבנו. אין ספק שמדינת ישראל 2024 סובלת מטראומה חברתית, ביטחונית ופוליטית. שלא נדבר על העם היהודי כאומה טראומתית. אומה שסוחבת עליה טראומה בין דורית המתחילה מראשית דרכנו כעבדים במצרים, דרך מסעות המדבר ומלחמות הקיום, גירושי ספרד, השואה בגרמניה הנאצית ועד למלחמות ישראל בעבר ועד ימינו.
המילה טראומה מושרשת בנו בצורה כל כך עמוקה, עד שאנחנו לא תמיד חווים בצורה מודעת את ההשפעות שלה עלינו כאינדיבידואלים וכחברה. אבל שימוש בהגדרות ובמילים שמאחוריהן עומדת משמעות כה כבדה, מצריך להבין רגע מה עומד מאחוריה, איך נוצרת טראומה ואיך היא מתפתחת לפוסט טראומה - שהיא הבעיה האמיתית באמת. כך שמתוך ההבנה של מהי טראומה ואיך היא נוצרת, נוכל גם למצוא את הדרכים לרפא את הנפש, לאחד את החלקים כדי שלא רק נרפא, אלא יותר מכך,
כדי שנוכל לצמוח, לשגשג ולצאת מחוזקים יותר מאי פעם.
אם כך, מהי טראומה ועל מה היא ״יושבת״?
לפני הכל, טראומה היא אירוע שמעצב ומשנה חיים. אפשר אפילו לומר שזהו אירוע שחוצה את חיי האדם לשניים. לפני ואחרי. כיוון שנקודת הזמן שבו קורה האירוע הטראומתי (והוא יכול להשתנות בין אדם לאדם) היא נקודת מפנה שנמתחת ומתווה את העתיד בהתאם לפרשנות העבר.
טראומה היא תגובה רגשית ופיזיולוגית לאירועים או חוויות שמערערים את תחושת הביטחון והשליטה של האדם. מדובר בחוויות שבהן האדם מרגיש מאוים נמצא בסכנה או חש חסר אונים. בעיקר חוסר אונים. אל מול הסיטואציה. טראומה היא לא בהכרח מה שקרה לנו, אלא האופן שבו הגוף והנפש שלנו הגיבו למה שקרה. זה יכול לנבוע מאירוע פתאומי כמו תאונה או תקיפה, או מחוויות מתמשכות כמו התעללות בילדות או חשיפה מתמדת למתח קיצוני.
חשוב לומר, שטראומה לא מוגבלת רק לאירועים קיצוניים. היא יכולה להתפתח גם במצבים יומיומיים, כשאדם מרגיש שאין לו את הכלים או המשאבים הרגשיים והנפשיים הנדרשים להתמודד עם האתגרים שהוא ניצב בפניהם.
היא משפיעה על האופן שבו האדם תופס את המציאות סביבו, על התגובות הרגשיות שלו, ועל התפקוד היומיומי. המוח יכול לעבד את החוויות הללו בצורה שונה ומעוותת, מה שיוביל לשימור זיכרונות לא נעימים ולעוררות תגובות רגשיות ופיזיולוגיות כאשר האדם נחשף לטריגרים שמזכירים לו את החוויה הטראומטית. מה שלעתיד יקרא ויוגדר כפוסט-טראומה. גם לטראומה, כמו לכל דבר שנראה ונתפש ככאוטי, יש חוקים מאוד ברורים.
כדי שטראומה, תתווסף לקיטבג הרגשי שלנו ולא תעובד בצורה רגשית בריאה, כך שהיא תהפוך לפוסט-טראומה, היא מחייבת ששלושת התנאים הבאים יתקיימו:
1. תחושת אשמה על האירוע שהתקיים וחוסר היכולת שלי להגיב בצורה טובה יותר או בכלל
2. תחושת בושה אודות פרטי האירוע ועל החלק שלקחתי או לא לקחתי במהלכו
3. וחרטה שתוביל לבסוף לעצבות עמוקה, על כך שאין בי את היכולת לשנות את מה שקרה
וכמובן גם כעס, זעם ורגשות שונים יכולים להתווסף לתנאים הללו של אשמה, בושה וחרטה… רגשות ותחושות נעים על ציר זמן שמחולק לעבר, הווה ועתיד. תחושת האשמה, בושה וחרטה ששזורות זו בזו בדרך כזו או אחרת, מאפיינות את העבר. ועל כן כל אירוע/טריגר שיקרה בהווה ו/או בעתיד ימשוך אותם אחורה בזמן ויקפיץ את האירוע הטראומתי, באופן מודע או לא מודע. לרוב לא מודע. וכשאנחנו נטועים או כבולים לעבר, אנחנו באופן חוזר ונשנה נביא אותו להווה ולעתיד.
אני מתנצל על הדוגמאות מראש. אבל, זה הכרחי להבנה. אחד הדברים שנשים ו/או גברים שעברו התעללות מינית או אונס יגידו זה שהם מרגישים אשמים. אע״פ שהם לא יכלו לפעול אחרת בהתאם למשאבים הנפשיים והרגשיים שעמדו לרשותם, הם מרגישים אשמים. הם מצטערים וחשים אשמה על זה שהם בחרו ללכת בדרך הזו ולא באחרת, שהם נאלמו ולא הצליחו לצעוק. חיילים יכולים לחוות אשמה על כך שהם ניצלו. הם ולא אחרים.
יש לזה אפילו תסמונת. שכולה מקושרת לתחושת אשמה על גורלם הטוב. ״תסמונת/סינדרום הניצול״. תשאלו כל פוסט טראומתי (אולי עדיף שלא תשאלו, אלא תחשבו רגע בהיגיון) האם הוא הרגיש קטן וחסר יכולת מול האירוע, שהוא לא הצליח להכיל ולפעול בצורה שהיה רוצה ושהדבר הזה גרם לו להרגיש קטן? תשאלו האם זה מבייש להרגיש קטן אל מול משהו/מישהו בדיעבד? האם זה מבייש שניטלת ממך השליטה והחופש בלי רצונך? האם זה מבייש להרגיש חלש?
אז ניתן אולי להבין למה לנשים שנאנסו לוקח שנים להגיד את זה בפה מלא, למה לילדים שחוו חרם משמעותי או אלימות והשפלה בבית, גדלה שכבת הגנה כלפי העולם, למה לחייל אמיץ, גיבור וחזק, קשה לשחזר אירוע שבו הם הסתערו והוא לא, או למה נערים ונערות שהיו עדים למעשי הטבח התאבדו אחרי שהם זכו בחייהם שנית בהשגחה עליונה? הבושה משפיטה, מביקורת, מהאשמה. ולבסוף, כששני אלו משחזרים פריים בעבר שלנו, איך אפשר שלא להתמלא חרטה מייסרת.
כמו לימון על פצע פתוח. אנחנו לרוב מתחרטים על משהו שאנחנו לא יכולים לשנות. כי אם היינו יכולים לשנות, לא היינו מתחרטים. בניגוד לכעס, שזה כנגד משהו שיש ביכולתי לשנות או לכל הפחות להתמודד איתו. חרטה, גם אם ברמה הראשונית מעלה בכם כעס על האירוע וחוסר הצדק שבו, לבסוף תוליד עצבות. כי מה שאנחנו לא יכולים לשנות, מעציב אותנו. וכך אדם, מושך אחריו, כמו עוגן מוטל שנגרר קדימה, את חוויות העבר שלו בצורה המכאיבה והמייסרת ביותר.
וכל אלו הם תוצר של בושה, אשמה וחרטה שמקושרות לנקודה בזמן שבה האדם לא היה מסוגל לעבד חוויה קשה או מלחיצה בזמן אמת. אבל… היקום תמיד מחזיק את המקל משני צידיו. כי בכל חשיכה יש בקצה אור. ובכל טראומה יש גם הזדמנות לחיים ולצמיחה והתפתחות. וזהו בדיוק גם הדימוי לטראומה הראשונה בחייו של אדם. הלידה. הלידה היא הטראומה הראשונית (ויש שיגידו שהניתוק מהאור אינסוף הוא הטראומה הראשונית ביותר),
אם נחשוב רגע על התהליך שעובר עובר בבטן אימו, נצליח מהר להבין, שממקום חם, מוגן, מזין ועטוף, העובר בדוחק רב פורץ למציאות החיים. מן המיצר אל המרחב הגדול. למקום לא מוכר, מואר וחשוף, מלא בגירויים וחושים שמעולם לא נחוו בעצימות שכזו. יש בלידה תנועה זכרית שפורצת את המעגל אל המרחב. חיבור משלים של גבורה וחסד גדול. מהרגע הזה, היילוד צריך להתאמץ, לעבוד כדי להתפתח ולשרוד.
עבור האם והיילוד, זוהי גם טראומה גופנית שבה הגוף עובר חוויה קשה. החוויה הזו משאירה חותם על הנפש והגוף, ומובילה לשינויים פיזיולוגיים ורגשיים שממשיכים להשפיע על האדם לאורך זמן. במיוחד שטראומה נוטה להתפתח במקרים שבהם אין תמיכה מספקת מהסביבה, ואין יכולת לעבד את החוויה במלואה. אך, אם תסתכלו על אנשים שראוי להעריך אותם, שראוי ללמוד מהם או לאמץ מהם דרכים להסתכל על העולם,
תראו שלכל אחד מהם, ברמה כזו או אחרת, היה אירוע טראומתי, מכונן, שהותיר בהם חותם. הקושי הוא אותו קושי, כשם שהאירוע יכול להיות דומה, הכאב הוא אותו כאב. רק שהאופן שבו אותם אנשים בחרו להגיב בסיטואציה, היה שונה. ולמען הסר ספק זה לא עניין של החלטה בת רגע באותו אירוע, אלא החלטה מודעת או לא, קשורה בסביבה ובגורמים נוספים, שקרתה הרבה לפני, שבנתה את האדם שהיו לו המשאבים להגיב, לפרשן ולהתנהל באותה הסיטואציה. ועל כן,
טראומה גם יכולה להיות אירוע שבונה אנשים חסינים בעלי ערך עצמי וביטחון. ושוב, טראומה ופוסט טראומה היא לא אותו הדבר. שני חיילים היו מוצבים באותו מוצב. על אותם שני חיילים נפלו פצמ״רים. הם ראו את אותם המראות. הם הרגישו תחושת מסוגלות שונה בתוך האירוע והגיבו אחרת בהתאם. האחד השאיר את הטראומה כאירוע בלתי נרשם, בעוד השני הפך את האירוע למנהל של חייו. טראומה היא אירוע בנקודת זמן.
פוסט-טראומה, היא החייאת האירוע בכל אירוע אסוציאטיבי לאותה נק׳ הזמן. כשאדם מתמודד עם טראומה, הוא ניצב בפני קריאה עמוקה להתבוננות פנימית ולשינוי. במקום לראות את הטראומה רק כמקור לכאב, הוא יכול להסתכל עליה גם כהזדמנות לצמיחה אישית והתפתחות רגשית. כי מה שלא צומח, קמל. זה מסוג הדברים הבודד שהם שחור ולבן.
טראומה חושפת אותנו לפצעים ולחולשות שלנו, ולמרות שזה יכול להיות כואב ולא נעים, זה גם פותח בפנינו דלת להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל חיינו. בטראומה יש הזמנה להתחבר מחדש לעצמנו, להכיר בצרכים הרגשיים שלנו, וללמוד להתמודד עם הפחדים והקשיים שצצו בעקבות החוויות הטראומטיות.
דרך תהליך ריפוי ועיבוד של הטראומה, אדם יכול לפתח תובנות חדשות לגבי מה שחשוב לו באמת, מה מניע אותו, ומה מגדיר את זהותו. זה יכול להוביל לחיזוק החוסן הפנימי, להערכה מחודשת של מערכות יחסים ולבחירה מודעת יותר בדרך חיים שמתאימה לאדם ולערכים שבהם הוא מאמין או רוצה להאמין.
מהם הגורמים לטראומה? גאבור מאטה, רופא יהודי-קנדי, שעוסק ברפואת משפחה ובהתפתחות גופנית בינקות ובטראומה, כותב באחד מספריו כך: ״טראומה היא הכוח הבלתי נראה המעצב את חיינו. היא מעצבת את הדרך שבה אנחנו חיים, את הדרך שבה אנחנו אוהבים ואת הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם. היא מצויה בשורשם של הפצעים העמוקים ביותר שלנו. טראומה שלא זוכה להתייחסות וטיפול תיצור דפוסים כואבים ותשפיע על מהלך החיים שלנו״.
הוא כותב על כמה גורמים עיקריים שיכולים לגרום לטראומה להתרחש:
1. לחץ משפחתי ואישי: חוויות שליליות בילדות, כמו הזנחה, התעללות, או אפילו חוסר אהבה ותשומת לב, עלולות להוביל לטראומה.
2. סביבה חברתית רעילה: החיים בחברה שמקדשת הצלחה חומרית, תחרותיות ולחץ מתמיד, יוצרים תחושת ניתוק מהעצמי ומהקהילה, שמזינים טראומה.
3. מערכות חברתיות ודיכוי: אפליה, גזענות, עוני וחוסר שוויון מייצרים טראומות קולקטיביות שמועברות בין דורות.
איך נוצרת פוסט טראומה?
פוסט טראומה, או תסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), היא מצב שבו אדם ממשיך לחוות את ההשפעות הרגשיות, הפיזיולוגיות והנפשיות של חוויות טראומטיות גם הרבה הרבה זמן אחרי שהן התרחשו. פוסט טראומה היא תוצאה של חוויות קשות שהמוח והגוף לא הצליחו לעבד ולהטמיע בצורה בריאה.
במקום להיות אירוע שנשאר בעבר, הטראומה נחרתת בזיכרון וממשיכה להשפיע על ההווה. היא מתבטאת בתחושות מתמשכות של חרדה (פחד מוגבר ולא תמיד מציאותי), פלאשבקים, סיוטים, ותגובות רגשיות ופיזיולוגיות מוגזמות למצבים שמזכירים את החוויה המקורית. פוסט טראומה היא לא רק תוצאה של אירועים קיצוניים כמו מלחמה או תקיפה פיזית, אלא יכולה להיגרם גם מאירועים שגרתיים יותר, במיוחד כשהם נחווים בגיל צעיר או כאשר יש חוסר תמיכה רגשית מסביב.
היא קשורה לאופן שבו המוח והגוף מנסים להגן עלינו, כשהם נכנסים למצב של "לחימה או בריחה" גם כשאין סכנה ממשית מיידית. בקיצור, פוסט טראומה היא סימן לנפש שמנסה להתמודד עם כאב עמוק שלא עובד.
איך מתמודדים ומביאים ריפוי לפוסט-טראומה?
הדרך להפוך את הטראומה לחוזקה מתחילה בקבלה עצמית. ומדובר על קבלה עצמית אמיתית, לא ניו אייג׳ ולא שיט. קבלה שאני כאדם מעבר לכל חוויה, וטראומה היא חלק מהיותי מחיי. ברגע שאנו מקבלים את הטראומה כחלק מהחיים שלנו, ולא כמשהו שיש להכחיש או להתעלם ממנו, אנחנו מתחילים את מסע הריפוי. הקבלה הזו מאפשרת לנו לבחון את הפצעים שלנו, לאפשר להם להתגלות לאור השמש ולא בהסתרה. בצללים.
כל פצע הוא דלת לשינוי, לכל פצע יש את הכוח ללמד אותנו משהו חדש על עצמנו. במציאות הישראלית, מעט מדי חיילים שמתקשים להתמודד עם זכרונות מלחמה פונים לטיפול פסיכולוגי או לקבוצות תמיכה, מבלי תמיד להבין שהכאב שלהם יכול להיות מקור לכוח. נשים שעברו תקיפות מיניות מוצאות לפעמים את הכוח להתחבר לקהילות תמיכה ולהפוך את הסיפור האישי שלהן למקור השראה והעצמה לאחרות. מחקרים מראים שסליחה עצמית קשורה להפחתת תחושות של בושה ואשמה.
מחקר שנערך ב-2008 מצא שסליחה עצמית מפחיתה תחושות של חוסר אונים ומובילה לתחושות מוגברות של הערכה עצמית ולתהליכי ריפוי (Toussaint et al., 2008). הסליחה מאפשרת לאדם להפסיק להתמקד בשליליות ובתחושות של כישלון ולהתחיל לשקם את הערך העצמי שלו. כדי להתמודד עם תחושות הבושה, האשמה והחרטה, עלינו ללמוד לסלוח לעצמנו. הסליחה היא המפתח לשחרור.
היא מאפשרת לנו להפסיק להלקות את עצמנו על טעויות העבר ולראות את העוצמה שבתוך השבר. כאשר אנו מרשים לעצמנו להיות פגיעים, להודות בכאב ובטעויות שלנו, אנו מאפשרים גם לאחרים להרגיש שאינם לבד. למשל אנשים שחוו התעללות או הזנחה בילדות יכולים למצוא נחמה בידיעה שאינם בודדים במאבקם, ושקיימות דרכים רבות לריפוי הכאב.
כריסטין נף (Kristin Neff), חוקרת בתחום החמלה העצמית, פיתחה והדגימה במחקריה שחמלה עצמית קשורה לבריאות נפשית טובה יותר ולפחות סימפטומים של דיכאון, חרדה ולחץ. חמלה עצמית מאפשרת לאנשים לראות את הקשיים שלהם כחלק מהחוויה האנושית המשותפת, מה שמפחית את תחושת הבידוד והבדידות (Neff, 2003). בכך, היא תורמת לתחושת רווחה נפשית ומקדמת תהליכי ריפוי.
דרך נוספת ששזורה בחמלה, סליחה וקבלה, קשורה בקשר הדוק ובלתי ניתן לניתוק אל הדיאלוג הפנימי שאנחנו מבלים בו כל כך הרבה זמן בלי לשים לב בכלל. זוהי הפרשנות שלנו, השאלות הבלתי מודעות שאדם שואל את עצמי בכל רגע נתון. (כשהשאלה הכי שקופה ושכיחה ביותר, היא. ״מה זה אומר עליי״?) השיחות הפנימיות, הקולות שמתחוללים בתוכנו בכל רגע נתון, למי מהם נקשיב, זוהי התוצאה שנגיע אליה. וזה מצריך מודעות. ומודעות מצריכה הקשבה ואומץ.
אומץ להקשיב לכל מה שקורה בתוכי, לתת לו מקום ולהבין שמה שקרה לא בהכרח קרה. וגם אם הוא קרה, עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי באותה נק׳ זמן. לא הייתה לי דרך אחרת כי לא היו לי את המשאבים שיש לי היום. אחרת, הייתי פועל אחרת. וכל סיפור שהמוח שלכם מספר לכם, זוהי דרכו הסדיסטית אך האוהבת, לשמור עליכם בחיים ולוודא שאירוע כזה לא יקרה בשנית. בכל מחיר. גם אם זה אומר חיי פחד מלאים בטריגרים חושיים שיחזירו אתכם לאירוע הכואב ביותר.
כדי שתזכרו כמה נורא זה היה. המוח יעוות, ישמיט ויכליל את האירוע כתזכורת מתמדת. החוכמה שבדיעבד יוצרת יחד איתה לעיתים שיפוטיות, קורבנות וחרטה. תפקידו של המוח לשמור עליכם בחיים. לא לוודא שאתם מאושרים. העיקר שלא תמותו. גם אם זה אומר לא לחיות בכלל. מספיקה ההבנה הזו, שעשיתי כמיטב יכולתי, להוריד את מפלס החרטה והאשמה. ניסים אמון, באחד הפרקים, אמר לי משפט שנחקק בי ומהווה תזכורת טובה לימים שבהם אני מרגיש קטן אל מול המציאות.
״אתה לא קטן וזה גדול עלייך. אתה גדול וזה בתוכך״
בחוכמת הקבלה יש משפט שאומר ״עולם פנימי, מקרין לעולם חיצוני״ וכך הדבר. האופן שבו אני מפרש ומטביע את המציאות, היא מה שיביא את המציאות להצדיק את העולם הפנימי שלי. תיאוריות של פרשנות מחודשת (cognitive reappraisal) מצביעות על כך שאופן הפרשנות שלנו לאירועים משפיע ישירות על ההרגשה והתגובות שלנו.
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מראים שכאשר אנשים מצליחים לפרש מחדש חוויות טראומטיות בצורה שמחזקת את תחושת השליטה והמשמעות, הם חווים פחות סימפטומים פוסט-טראומטיים ומשפרים את מצבם הנפשי (Gross, 2002). פרשנות מחודשת מאפשרת לאנשים לראות את עצמם לא כקורבנות של הנסיבות, אלא כמי שיש להם כוח ויכולת להתמודד עם האתגרים שלהם.
בספרו, "האשליה של הנורמליות: טראומה, מחלה וריפוי בתרבות רעילה"., כותב גאבור מאטה כי יש כמה דרכים להתמודדות והתגברות על טראומה:
1. מודעות עצמית וריפוי פנימי: זיהוי המקורות של הטראומה והבנה כיצד הם משפיעים על החיים בהווה הם שלב ראשון בתהליך הריפוי. מהם הטריגרים? איזה חוש הוא הדומיננטי בשחזור? מה אני אומר לעצמי ברגע של פלאשבק?
2. קשר עם הגוף: תרגילים של מודעות לגוף, כמו יוגה ומדיטציה, עוזרים להתחבר מחדש לרגשות ולתחושות הפיזיות. (פרק בנושא יוגה, תודעה וריפוי הולך לצאת בקרוב עם שי קפלן)
3. שיקום מערכות יחסים: חיזוק הקשרים החברתיים והמשפחתיים בצורה בריאה ותומכת יכול לעזור בתהליך הריפוי. מחקרים מראים שחוויות של טראומה מלוות לעיתים קרובות בתחושות של בידוד ובושה, והשתתפות בקבוצות תמיכה יכולה להקל על התחושות האלו. קהילת תמיכה מאפשרת לאנשים לשתף את החוויות שלהם עם אחרים שעברו חוויות דומות, וכך להפחית תחושות של בדידות ולהגביר תחושות של הבנה וקבלה. מחקרים מראים שהשתתפות בקבוצות תמיכה יכולה לשפר את הבריאות הנפשית ולהפחית את הסימפטומים של פוסט-טראומה (Cohen & Wills, 1985).
אני אוסיף ואומר, כי גם לחוויות בעיבוד פוסט-טראומה עם משני תודעה יש מחקרים שצוברים תאוצה טיפול ב-MDMA הוא טיפול מוכר ונחקר בעולם ותוצאותיו מעוררות השתאות. עבודה עם איוואסקה, ידועה כאפקטיבית עם התמכרויות ועיבודים רגשיים וכן הלאה… אבל לזה פרק בנפרד אז, אם תקחו מזה משהו…
טראומה היא לא סוף הסיפור. היא התחלה של מסע חדש, מסע אל עצמנו. מסע שבו אנחנו לומדים לסלוח, לאהוב, ולהתחבר למהות האמיתית שלנו. דרך החמלה והפרשנות המחודשת, אנחנו יכולים לא רק לרפא את הפצעים שלנו, אלא גם לגלות עוצמות חדשות שלא ידענו שקיימות בנו. העולם שלנו עשוי להיות מלא בכאב ובאתגרים, אבל הוא גם מלא באפשרות לצמוח ולהתפתח. ברגע שאנחנו מפסיקים לברוח ומתחילים להקשיב לקול הפנימי, אנחנו מגלים שכל מה שאנחנו מחפשים נמצא כבר בתוכנו. והכל תלוי כמובן, בראיית העולם שלנו. ולא. זה לא כזה פשוט. וזה כל היופי.
אוהב, באמת. ברוך.