זו הפעם השנייה בשבוע האחרון שעלמה, הבת שלי שכמעט בת 3, שואלת אותי ״אבא אתה עצבני״? ואם זו לא הייתה נורת אזהרה עבורי בפעם הראשונה, זו בהחלט אחת כזו בפעם השנייה. כדי שבוודאות, לא אגיע לפעם השלישית בלי ללמוד מזה משהו.
השאלה הזו שלה, של המורה הכי גדולה שלי בחיים, שלחה אותי לעשות בדק בית וחשבון נפש. כי ילדים מרגישים הכל. ויודעים. לפעמים יותר מאיתנו…
ואני יכול לשאוף להיות המחנך הכי דגול בעולם, אבל במבחן התוצאה בין המילים שלי למעשים שלי, המעשה לעולם ינצח וישתרש. ילדים לא למדים ממילים ומהטפות מוסר, אלא דרך הפעולות וההרגלים שדרכם הם חווים את המציאות ואליהם הם נחשפים.
בשיחה ביני לבין עצמי, ברור שאני לא כועס או עצבני עליה. חס וחלילה. אבל אני כועס ועצבני. ולזה, אין שום קשר לשום מקור חיצוני. אחת מאימרות הבסיס בחוכמת הקבלה גורסת כי ״עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני״. אנחנו נוטים לחשוב שאנשים, או דברים מעצבנים אותנו, כי אנחנו חווים אותם בצורה ממשית ומוחשית. אבל לא זה המצב.
כעס, עצבנות או קצרות רוח הם לרוב לא ינבעו ממקור חיצוני, כי אם מקונפליקט בין עולם הערכים הפנימיים שלנו למציאות החיצונית. בין מה שאני מאמין בו או שואף אליו, לבין חוסר הקיום שלו במציאות שלי. שוב, מהפנים, אל החוץ.
המשנה, בדיון בנושא הכעס, משתמשת בביטוי תמוה יחסית. ״ארבע מידות - בדעות״ והרי מידות (שמתייחסות לרוב לתחום הרגש ולהטיות הלב), ודעות (שמיוחסות לרוב לעולם השכלתני והלוגי) אלו שני דברים שונים בתכלית. ובמיוחד בכל מה שקשור לכעס, אין רגש שבו אדם מאבד את עשתונותיו (=מחשבותיו) יותר מברגע של כעס ורוגז.
ובכל זאת, בחרו חז״ל לשים את שני הניגודים הללו יחד כדי ללמד אותנו שהם קשורים ומשפיעים אחד על השני. ״הכעס תלוי בדעתו של האדם״ הכעס הוא בר שליטה והוא בחירה, עד כמה שנדמה לנו שלא. אע״פ שהזמן בין הרצון להגיב לבין איבוד העשתונות הוא קצר מאוד, עד כי לעיתים הוא נראה כבלתי רצוני ומיידי.
בספר קהלת (ז׳, ט׳) כותב שלמה המלך:
"אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח"
כלומר, כרמת תבונתו של האדם – כך דרגת סבלנותו ואיפוקו בעת כעסו.
ופה אני חייב להודות ולהתוודות שטעיתי…
במשך שנים אני מלמד תלמידים שלי ש״אי אפשר לשלוט על הרגשות״ ולא על המחשבות שלנו. ויש בזה מידה מסויימת של אמת. אך רק במידה מסויימת…
בפועל, אנו יכולים לגמור בדעתנו להיות שליטים על כל כוחות הרגש החבויים בתוכנו. למילה לשלוט, ישנה קונוטציה שלילית. של כוחניות, של מלחמה פנימית או דיסוננס.
אבל הכוונה איננה שלטון כעריץ, אלא למשול כמלך. ואלו הם כמובן, שני דברים שונים מאוד.
על כורחנו, הכעס הוא אופי נרכש ולא מולד, ובעבודה עצמית קשה לעתים ניתן לשנות אותו. ה"חפץ חיים" כותב בצורה נחרצת: "מי שיש לו מוח בקודקודו, צריך לברוח ממידת הכעס כבורח מן האש". ואין הכוונה לברוח מתוך התכחשות לכעס, אלא ממקום של מודעות ומשילות ברגש.
בפרקי אבות פרק ה׳, מוזכרים 4 סוגי כעסים, או יותר נכון ארבע סוגי אנשים שמידת הכעס משתנה אצלם
1. נוח לכעוס ונוח לרצות - זהו האדם שמתרגז בקלות על כל דבר קטן, אבל גם מתרצה מהר. המשנה מתארת אותו כ"שׁוטה וקטן", כיוון שהוא חסר שליטה עצמית. אומנם הוא יודע לבקש סליחה ולהירגע, אבל הוא משאיר מאחוריו פגיעות שלפעמים אי אפשר לתקן.
2. קשה לכעוס וקשה לרצות - כאן מדובר באדם שנדיר לראות אותו כועס, אבל אם כבר כעס, קשה מאוד לרצות אותו. למרות שהרווח בכך שהוא לא כועס בקלות גדול מההפסד, הוא נופל לבעיה של שמירת טינה. אנשים כאלה אולי נראים חזקים, אבל הם סוחבים עליהם משקל כבד של כעס שלא משתחרר בקלות.
3. קשה לכעוס ונוח לרצות - זהו המודל האידיאלי. או מה שנקרא על פי חז״ל מידת חסיד (=מלשון שהאדם פועל מתוך חסד וקו זכות) אדם שכמעט לא כועס, וכשזה קורה, הוא מתפייס מהר. כזה אדם הוא בעל שליטה עצמית גבוהה ומסוגל לנהוג ברוך ובסלחנות כלפי אחרים.
4. נוח לכעוס וקשה לרצות - המצב הקשה ביותר. אדם שנופל לכעס בקלות ולא מוכן להתרצות. כעס כזה יכול להוביל לנזק רציני במערכות יחסים ולגרום לחוסר שליטה עצמית שיכול להיות מסוכן. לא זו בלבד שאינו יכול להרגיע את עצמו, אלא גם אם באים אליו לרצותו – אם מבקשים סליחה, רוצים לשמוע את דעתו, ולהתפשר איתו – הוא קשה לרצות, נשאר ברגזנותו. על כן הוא נקרא רשע.
אגב, על פי תורת הסוד, רשע אין אומר שהוא אדם רע או פחות טוב… אלא יש בו את הרצון לקבל לעצמו - (רשע= רצון של עצמו) כלומר, הוא נוהג באגוצנטריות ולא נותן מקום של חמלה והשפעה לסביבה.
המשנה מלמדת אותנו שהכעס תלוי בדעתו של האדם. היכולת שלנו לשלוט בכעס, להתאפק ולהתפייס במהירות – היא תוצאה של עבודה עצמית. כולנו יכולים לשפר את השליטה שלנו בכעס, להימנע מלפגוע באחרים, ולשאוף להיות יותר כמו החסיד שמצליח לשמור על רוגע ולהתרצות מהר.
אם תקדישו רגע של מחשבה לאיזה מן סוג של כעסנים אתם, אולי תוכלו להבין אילו סוגי כעסים מנהלים אתכם ואיך הם משפיעים עליכם ועל מערכות היחסים שלכם…
אבל… אין אדם אנושי שלא כועס, ולכעס חשיבות רבה על שיקוף עולם הערכים שלנו, על הדברים שחשובים לנו ואפילו על החינוך שאנחנו מעניקים.
הרעיון הוא לא ״לא לכעוס״, אלא איך לכעוס, איך לתקשר את זה החוצה והלאה כדי לנקות מעלי רגשות כעס ובעיקר בעיקר, איך להאריך את אורך הרוח שלנו בכל הנוגע למה נוגע לנו בטריגרים הרגשיים…
אם כך, מה עושים ואיך מתמודדים?
ראשית כל, מהי המחשבה הראשונית שלי? לפני הופעת עולם הרגש והתעתוע שבו, עולה בנו מחשבה אל מול גירוי חיצוני כזה או אחר… המחשבה שעולה בנו 99.99% מהפעמים כסובייקט שחווה את העולם בצורה מאוד אינדיבידואלית, היא ״מה זה אומר״?
לרוב התשובה לשאלה הזו תהיה בלתי מודעת, כמעט תמיד אוטומטית או שכבר רגש מגובש יחלחל אליה.
אינספור דוגמאות, בעיקר במערכות יחסים אינטימיות שבהן אנחנו יותר מחוברים רגשית ולפיכך יותר פגיעים… לדוגמא, בזוגיות למשל, יכול להיות גלגול עיניים, אנחה או סיבוב כתף שכתוצאה מאלו התשובה המיידית שתינתן לאותה השאלה הנ״ל היא: ״הוא מזלזל בי״, ״היא לא לוקחת אותי ברצינות״ או כל דבר אחר שמביע זלזול, חוסר כבוד או אגו.
מפה, כדור השלג של מכונת המחשבות יכול ליצור תסריטים שרק מלבים את הכעס עשרות מונים עד לשתיקה רועמת של שעות וימים.
בהורות, בטוח שכל אחד פה אמר את המשפט ברצינות או בחצי צחוק ״הם עושים לי דווקא״ גם הדווקא הזה יכול להעלות בנו כעס…
אך בשני המקרים לדוגמא או באלפי מקרים שונים, האם זו בהכרח התשובה לשאלה ״מה זה אומר עלי/על הסיטואציה/עלינו״?
לא. זו תשובה שניתנה על ידי אדם אחד מבלי לקרוא את המציאות במלואה. היא ניתנה על ידי השלכה, פחד ושכנוע עצמי לתסריטי המנעות מכאב.
ויש פעמים שאלו הם המקרים, ואותם ראוי לפרק בצורה תקשורתית. אבל מה שבטוח, כעס שלא מדובר, גדל ועתיד להתפרץ. בין אם בשתיקה רועמת ובין אם בהתפוצצות.
אם אני רק לרגע, אטיל ספק בתשובה הראשונית הזו שאני אקבל מעצמי, אוכל ליצור מרווח של תהייה, כזה שיאפשר לי להוסיף עוד אפשרויות אחרות. אולי יאפשר לי לצאת מעצמי ומעולם ההנחות שלי ולשאול את האחר ״האם הכל בסדר״? תגלו מהר מאוד, שכל תקשורת היא ביטוי של אהבה או קריאה לעזרה. וכך גם הכעס.
שנית, כעס הוא מפגן של חוסר נוכחות בהווה. או יותר מדויק לומר שאני כועס כאשר המציאות לא תואמת את הציפייה שלי. וציפייה, כשמה כן היא, איננה נוכחת בהווה כי אם בעתיד ובעולם המחשבות הפרטי שלנו. אם כל רגש נובע ממחשבה, מחשבה שהיא ציפייה, בהכרח מקושרת לעתיד… אני מצפה שהיא תחבק אותי שאגיע הביתה… אני מצפה למחיאות כפיים אחרי ההופעה… אני מצפה לקבל הודעה או טלפון ממנו/ה…
ציפייה לא ממומשת יוצרת אכזבה, וקלישאתי ככל שזה יהיה, האכזבה מובילה אותנו לשקוע במחשבות שיעלו מתוכן כעס על הפער בין הציפייה למציאות.
על כן, ראוי לנו להיות, במקומות שבהם אנחנו קלים על הדק הכעסים, להיות יותר נוכחים ופחות מצפים.
לדוגמא, הפנמתי כבר בחיי האישיים, שזה פשוט לא נכון לעבוד שאני בבית עם הילדים שלי. וזה לא משנה כמה עבודה או משימות או טלפונים יש לי.
כשאני מנסה להספיק כמה שיותר, כשברקע יש אבא תמזוג לי מים, אבא אני רעבה, אבא בוא שב לידי, אבא תהיה רק שלי טוב? טיטולים, בקבוקים ושאר ירקות…
לא רק שאני אהיה מתוסכל, אני גם בוודאי אכעס ואביע את זה כלפי חוץ לילדים שלי, גם שזה לא קשור אליהם.
כי הציפייה שלי, להספיק, לא תואמת את המציאות, של להיות אבא נוכח. ופה הפער, ייצור כעס פנימי.
ולפעמים, רק לפעמים, זה גם בסדר להתאים את הציפיות שלנו למציאות ולא לנסות להכפיף את המציאות לציפיות שלנו.
כי בינינו, להיות אבא זה גם להיות סנג׳ר ונהג, ובובה למשחקים, ולוח ציור אנושי, ומנקה, ושף, ושוטף כלים ומה לא… ואיזה כיף ואיזו זכות שזה מה שזה.
חוסר הנוכחות שלנו בחיים, יוצר לנו הרבה סבל, הרבה פספוס, והרבה כעס.
אני מאחל לנו, שנהיה קשים לכעוס ונוחים לרצות, בייחוד בתקופה הזו ובימים האלה.
אם אהבתם.ן מוזמנים.ות לשתף ולהעביר הלאה להצטרפות לקבוצה - דלתות התודעה https://chat.whatsapp.com/Kfo5J15Pyv1G6fesOV