אני לא יודע אם זה מחסום כתיבה, כי זה לא שאין לי על מה לכתוב, ההיפך. יש לי יותר מדי מה לכתוב, על יותר מדי נושאים. כעס, הגות, רגשות, אלוהים ואור, מטריקס וחושך, על בריאות רוחנית וגופנית, על פחד ומסיכות, על התעוררות, על נוחות, על כיפוף ועל אגו, על עבדות וחופש, על המוות ואובדן… והרשימה עוד מתארכת…
ומרוב שיש על מה לכתוב, אני לא תמיד יודע מאיפה להתחיל… ופה, הייתי שמח גם לעזרה שלכם (בסוף ההודעה), אחרי הכל, אני כותב עבור עצמי אבל גם עבורכם
מצד אחד, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת. ניצוצות של ספק, התעוררות ורצון עולים במחשבת האדם הפרטי ובשיח החברתי. אולי בגלל אירועי החיים שאותם אנחנו חווים בצורה עצימה כבר מתקופת הקורונה, אולי כי איבדנו אמון במערכת, האנשים ובדרך, אולי בגלל שאלו הם חילופי הקטבים, העונות והתקופות ואולי כי הגמל הבין, שיש עליו יותר מדי קש ואורח החיים הזה כבר לא בריא בכלל. כל אחד ומה שהוא מאמין בו ואיך המציאות פוגשת אותו.
ומצד שני אנחנו נמצאים, ככלל, בעידן שבו הכל קורה במדיה, כמות הפרסומים והחשיפה והגירויים שעומדים לרשותנו או בדרכנו, היא גדולה מלהכיל. פרסומים אמיתיים ושקריים, פייק וחצאי אמיתות. והמוח כבר לא תמיד יודע למה להאמין ואם בכלל מה שפעם היה כנר בחושך, הפך למחט בערימת שחת. ומהירות הדפדוף הפכה שגורה באצבעות ורמת ההתעמקות הולכת ומתרדדת ככל שכמות המידע הולכת ומתעצמת. וזה לא שאנשים רדודים, ממש לא.
זה שהתרגלנו שאם משהו לא תפס לנו את הקשב במאית השנייה הראשונה, המשכנו הלאה. פתיל הסבלנות שלנו עומד על חוט השערה. והיום, כל אחד הוא מנטור, וכל אחת היא גורו.
ואני, לא שניהם. רחוק מלהיות. רחוק מלרצות להיות.
ואני תוהה על כמה אפשר לכתוב על אותם הנושאים ואותם הרעיונות, והתשובה היא כמובן בהתאם לכמות הפעמים שבהם ההשקפה שלי למציאות משתנה, ובהתאם לתדירות שבה אני משתנה, והיא כאמור, תמידית ועקבית בכל יום שעובר. והשיעור של אתמול, הוא לא השיעור של היום ובהחלט שונה מהשיעור של המחר שאותו טרם פגשתי.
ויש לי נטייה כזו לחשוב שאנחנו כבני אדם נטמיע שינוי על בסיס מילים חכמות שקראנו, אבל על מי אני עובד. אנחנו לא כאלה. אני לא כזה… לפעמים אנחנו צריכים לדפוק את מסמר היישום עם פטיש השיעורים כמה וכמה וכמה פעמים עד שנבין וניישם. ולפרקים החיים יהפכו לפטיש ואנחנו למסמר, ואנחנו נרגיש שהם דפקו אותנו כהוגן, כי לא השכלנו ללמוד באופן מודע.
אז ראשית כל, במהלך השבוע הולכים ליפול עליכם כמה פוסטים ששמרתי במגירה, גם אם הם לא מושלמים, בנושא ההגות והמדיטציה כדרך להתחבר פנימה. תפקידם ומטרתם לפתוח את החשיבה, להרחיב את הדעת ולתת אפשרות נוספת לפעול.
השבוע אני רוצה לדבר על כעס ונוכחות בתקופה האחרונה, בטח שעם אירועי המציאות, אני מוצא שאנשים כועסים יותר, קצרים יותר ומאבדים את הסבלנות מהר יותר. אי אפשר להתכחש לזה. אי אפשר כי אינספור מסרים, מבזקים וחדשות נכנסים לנו לתודעה ומשפיעים עלינו. גם אם אנחנו מאמינים שלא…
את הפוסט תמצאו בהודעה העוקבת לזו.
נ.ב - אני אפתח את הקבוצה ליום אחד ואשמח שתכתבו בה בקצרה ממש על מה הייתם.ן רוצים.ות לקרוא, ללמוד ולהרחיב את הדעת.
אנא שמרו על לקוניות ותמציתיות כדי שאוכל להפיק מכך את המיטב, מעבר לכך, לכל הודעה אחרת, אני זמין ונגיש בהודעות פרטיות, בשמחה ובאהבה.
נ.ב.ב -
אוהב אתכם.
באמת.
ברוך