נתיבי הבריחה שלנו הפכו כל כך רבים ומגוונים, עד שלפעמים זה לא נראה כמו בריחה בכלל. זו נראית המציאות הקיימת. בעיקר במציאות שמעודדת אותנו להתמקד בכל מה שחיצוני לנו, בכל מה שיוצר רק עוד רעש ועוד היסח דעת. בתרבות צריכה שמשפיעה לנו על המלאות החומרית, הרגשית, השכלית והתודעתית. כי זה ריווחי, כי זה מביא רייטינג, כי זה מיינסטרים. ומה שהוא לא IN הוא OUT. הפכנו להיות אמני בריחה.
כל כך טובים עד שיש לנו הסברים רציונליים לבריחה שלנו. ולמי שלא מכיר אותי ומעט מהרקע שממנו אני בא, חשוב לי שתבינו שבשמונה שנים האחרונות, אני לומד, מלווה, מטפל ומרצה בעולמות ההתפתחות האישית, עולם ה-NLP והאימון. בין אם בתהליכים זוגיים או פרטניים. ראיתי, חוויתי והעברתי עשרות ומאות אנשים קורסים ותהליכים פנימיים. ובעיקר, איך לא, התנסות ברוחניות ובעצמי. אז אני לא גלאי שקרים אנושי (וגם אין לי עניין להיות),
אבל אומרים ששקרן מזהה שקרנים, ויהיה נכון גם לומר שפחדן מזהה פחדנים. ולצערי ושמחתי, בחלק ארוך מחיי לא הייתי נאמן לעצמי, לא הייתי כנה ונכון ואמיתי ובעיקר בעיקר, ברחתי מלהתעמת מול השדים שבי והפחדים שמנהלים אותי. אז חצי דבר על שקרנות ועל פחדנות ובריחה, אני יודע והרי ״אין חכם כבעל ניסיון״ (ספר אותות השמים – ר' שמואל אבן תיבון) ואין צל של ספק, שלהתעמת עם האמת זה דבר מפחיד.
האמת מפחידה. (וזו גם הסיבה שאנשים בורחים מאלוהים, אבל זה לזמן אחר) וחשוב להבין, שאלו אינן מילות הקנטה, אין בהן טיפה של לעג או חלילה זלזול. לא ממקומי לשפוט או לבקר. ההיפך. בריחה היא מצב בנפש. אנחנו בורחים ממה שאנחנו מפחדים ממנו, ממה שנדמה לנו שגדול על המידות שלנו ומדברים שאנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם. ואפילו לפעמים, דברים שההתמודדות איתם, תגבה מאיתנו מחיר יקר לאין שיעור.
ועכשיו מי שקורא את זה יכול להגיד לעצמו.ה ״אני לא יודע על איזו בריחה הוא מדבר״? אז לפני שאני אגיד ממה אנחנו בורחים, אני אמחיש לכם איך אנחנו בורחים. כי אני מאמין שברגע שאנחנו נזהה את הדרך, נוכל לבחור בדרך אחרת. טובה יותר. נכונה יותר. לבני אדם דרכים שונות ומגוונות לענות על אותם הצרכים בדיוק. וכך גם לאנשים דרכים שונות לחפש נתיבי בריחה שונים ממצבים רגשיים כאלו ואחרים. חלקנו (ורובנו) יכולים להבלע בתוך הרשתות החברתיות.
לגלול באופן אינסופי ולאבד את תחושת הזמן. להסיח את התודעה שלנו מטרדות היומיום, מהתחושות והרגשות שאנחנו לא אוהבים להרגיש או לחוות. זו יכולה להיות בדידות, או לחץ בעבודה, בבית או בחיים עצמם. זה יכול להיות הפחד מכישלון שידחוף אותנו לדחיינות שתממש את עצמה באיבוד הדעת בתוך הפיד הבלתי נגמר. וזה יכול להיות השיעמום שאני חש כי אני לא מרגיש שיש משהו מספיק משמעותי בחיי שאני רוצה להשקיע בו את הזמן שלי.
והיעדר המשמעות מובילה אותו ללכת שולל אחרי כל מה שלא באמת יקרב אותנו לעצמנו ולמהות. וכמובן שיש לזה גם תועלת. דופמין שמשתחרר כי פתאום ״אנחנו מרגישים קצת יותר טוב״ רק שבפועל אנחנו מוסחי דעת אז הוקל לנו, עניין וסקרנות ממה יגיע בהינף האגודל הבא, שרק משחרר עוד ועוד דופמין. ודופמין? דופמין הוא הורמון נהדר שמגביר לנו את העוררות ואת הרצון,
אך כשהוא יוצא מאיזון ומשתולל הוא הופך אותנו למכורים וסף הגירוי שלנו עולה ועולה בכל פעם מחדש. לא פחות משום סם אחר שזמין לנו. (המושג "DOPE" - סם, מגיע מהקיצור של המילה דופמין) לא סתם, נכתבו עשרות, מאות ואלפי מאמרים אודות ההשפעות של חשיפה למדיה חברתית בגילאים צעירים ועל ההשפעה הקלוקלת שלהם על ההתפתחות המוחית ומבנה המוח. אבל אנחנו ״המבוגרים״ חסינים לזה. אז זהו, שלא. אנחנו מכורים באותה מידה.
ויותר מזה, אנחנו מורישים את זה לילדים שלנו. בצורה גנטית וחינוכית כאחד. בריחה אחרת יכולה להיות גם היא דרך האינטרנט אבל דרך ערוצי צריכה אחרים. כמו פורנו, אתרי הימורים, משחקים ואתרי קניות שגם הם למדו את השיטות המתקדמות לכלוא אותנו בתוכם ולחזור אליהם באופן חוזר ונשנה. ממכר ככל הניתן עד כדי כך שהמוח שלנו לומד לקשר הפרשה דופמינית לגלישה באינטרנט או ברשתות חברתיות.
עד כדי כך, שאנחנו לא מצליחים לשחזר את אותן רמות דופמין ממקורות אחרים. בטח שלא בעצמנו. חלקנו, מוצאים נחמה בבריחה לצרכנות. בתקווה שנעליים חדשות, בגד שנראה טוב או תכשיט חדש ימלא משהו שריק בתוכנו. יעשה לנו קצת טוב. והקטע, שהוא יעשה לנו טוב. אבל לזמן קצר. הרבה יותר קצר ממה שאנחנו חושבים. ומה יקרה הלאה? נקנה משהו חדש שוב. וככה, כמו דלי מלא חורים, נמצא דרך למלא אותו שוב ושוב ושוב מבלי להרגיש מלאים אף פעם.
כי החוק הבסיסי ביותר בנפש וברוח הוא ששום גורם חיצוני וחומרי, לעולם לא יוכל למלא חור רגשי. לא משנה כמה קראט יש בו או כמה נוצץ ויקר הוא. חלקנו בורחים תחת האימרה השגורה והמאוסה ״הכל בסדר״ גם שלא הכל בסדר, אפילו ההיפך. אבל לא נעים לנו להודות בזה. לא נעים לנו ״להפיל על מישהו את החרא שלנו״ לא נעים לנו כי אנחנו נתפשים כך או אחר.
אז אולי אנחנו לא משוטטים באינטרנט ולא בורחים לקניות, אבל אנחנו לא נותנים מקום לרגשות שלנו ולמה שמתחולל בפנים. וגם זו, בריחה. כן, גם הכחשה והתעלמות היא צורה ממשית של בריחה. ואתם יודעים מה הקטע בכל אלה? בבריחה, בהיסח הדעת, בהכחשה והתעלמות… הם לא מעלימים את מה שמפריע לנו. הם רק מתסיסים, לאט ובעקביות את מה שמשתולל בפנים. עד שזה יתפוצץ לנו בפנים. בדרך כזו או אחרת. אז…ממה אנחנו בורחים? ממלא דברים!
אנחנו בורחים מכאב, מכישלון, מדחייה, מרגשות כבדים ולא נעימים, מאמת קשה, מביקורות, משיפוטיות, ממה שחושבים עלינו, מתדמית חברתית, ממחירים של החלטות, מבחירות קשות, מאי וודאות, מהלא ידוע ומהפחד עצמו… YOU NAME IT אבל בעיקר בעיקר, אנחנו בורחים מעצמנו. כי כל הדברים הללו שמוזכרים למעלה. לא מתחוללים בשום מקום שבעולם, חוץ מבעולמנו הפנימי בלבד. זה אמנם נושא שאפשר לכתוב עליו ספר שלם (ונכתבו עליו ספרים שלמים)
אבל עד כמה שהמציאות החושית שלנו נראית ממשית עד כאב, היא מוכתבת מתוך החוויה הפנימית שלנו, מתוך הפרשנות הסובייקטיבית שלנו ועולם המחשבות שלנו. למחשבה יש תפקיד משמעותי עד לאין שיעור, והיא כשלעצמה המתנה המפרידה את האדם מעולמות הדומם, הצומח והחי. ואין זה עניין היררכי, כי אם טעם של תפקיד בעולם. בחוכמת הקבלה, המחשבה נקראת גם ביכורים. מלשון ביכורים=מתנה ומלשון בכור=ראשוני. מתוך המחשבה נוצר כל דבר בעולם.
אם במחשבת הבריאה [בראשית (בראש=במחשבה) ברא…] ואם בעולמו האישי של האדם. ולמחשבות שלנו, שערוץ התודעה זורם דרכן, יש חשיבות רבה מאוד לאופן שבה חי אדם את חייו. עלינו לשמור על התודעה שלנו ועל המחשבות שלנו מכל משמר. שהרי, מהן נברא כל דבר בעולמנו. זו לא תפישה חדשה, או חידוש כזה או אחר, את זה כתב רבי נחמן כבר למעלה ממאתיים שנה…
״דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִלּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה כָּל כָּך עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַמָּשׁ[…]״ - ליקוטי מוהר״ן קצג
אז אם דעתנו ומחשבתנו מוסחת בכל רגע ביום שלנו, בחיים המודרניים ובסביבה המודרנית והטכנולוגית שבה אנחנו חיים, ומאחר ובצורה ריאליסטית אף אחד לא יקום ויעזוב להימלאיה… עלינו לכל הפחות למרכז את המחשבה שלנו ואת התודעה קצת בכל יום. זה יכול להתחיל בלהגביל את צריכת המדיה, החדשות, הכותרות והעיתונים או לפחות למסגר אותן לזמן קצוב וקבוע ביום שלנו (שתעשו לעצמכם טובה, הוא ממש לא בבוקר) וזה יכול להיות דרך הדבר הזה שנקרא הגות.
מהי הגות? הגות היא איננה דמיון מודרך, או דמיון כלל... הגות, ברמה הגבוהה שלה, היא מחשבה עמוקה וחקירה אינטלקטואלית אודות המהות והעצמות של טבע הדברים. ברמה היותר פרטנית שבה, שמתייחסת לאדם כשלעצמו כמרכיב וחלק מטבעה של המציאות, היא שהייה ובהייה בתוך העולם הפנימי שלי. ״חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום״ - משנה ברכות ה א
הגות היא הדרך של אדם להתחבר לעצמו בעוד שהוא מתנתק באופן רצוני ואקטיבי משאר העולם. וזה דבר קשה. מאוד. לפחות בהתחלה היא מלווה בתסכול, בשטף של מחשבות שרודפות אחת את השנייה כרכבת דוהרת. כמו בכל התחלה, הניסיון יהיה מפוזר ומבולגן, התודעה תרצה לברוח מעצמה כמו שחושך בורח מהאור. הדעת שלנו, שרגילה להיות מוסחת מעצם צורת החיים והקצב המהיר שלהם, תצרח בתוככם לקום. היא תספר לכם שזה בזבוז זמן, שיש מה להספיק, שיש מה לפספס.
היא תשקר לכם שלא יצא מזה כלום. שזה לא בשבילך. היא תסיח את דעתכם לכל מה שלא חשוב. היא תנסה לברוח. וכל בריחה מעצמנו, היא ביטוי של פחד. היא מפחדת שמעטה הזהות יתקלף. ומתוכה יצמח משהו גדול ולא מוכר. אבל, אחרי מסע ההפחדות, אחרי התירוצים והשקרים, ונסיונות הבריחה, אחרי שתצליחו להחזיק ברגע קטן. קטנטן. של ״אין אני״ מיליליטר של שקט פנימי שלא יכול לנבוע משום מקום אחר בעולם, יקרה דבר נפלא. התודעה, שניסתה לברוח מעצמה,
תמשך לעצמה כמו שעש נמשך לאש. ואולי, אולי לרגע, יעלה בכם געגוע, ואתם לא תדעו למה אתם מתגעגעים… אבל הגעגוע הזה, הוא הגעגוע של הנשמה למקורה האמיתי. ואל תחשבו שזה קל. זה לא. ההיפך. זה קשה ומתסכל, לעיתים מייאש. אבל כמו כל דבר ששווה את זה, זה שווה את זה. כי לזה, אין תחליף. אבל זה כמו משחק, ובכל פעם משתפרים קצת יותר. וצריך סבלנות, והיופי שזה מלמד סבלנות תוך כדי התהליך.
ובעידן שבו אנחנו חיים, כזה שבעל כורחנו מרחיק אותנו מעצמנו, זו הדרך שלנו להתקרב לפנימיות שלנו. וכשאדם חוזר לפנימיותו, הוא מתקרב לאלוהים. ״כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.
ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה... [הרב קוק - ״אורות התשובה״ ט״ו, י] לא צריך ללכת לקצה העולם כדי למצוא את עצמך. אתה תמצא את עצמך ממש פה, באותו המרחב, אם רק תפסיק לברוח ותבחר לאמץ את השקט.
אוהב, באמת ברוך.