לפני כמה ימים ישבתי עם חבר והוא שאל אותי איך אני מרגיש. לא יודע מאיפה שלפתי את זה, כי בפעם האחרונה ששיחקתי במשחק הזה הייתי בן 11 או 12. עברו איזה 20 שנה מאז… אבל עניתי לו ״כמו מלך הפלאפל״ המשחק מחשב הזה של פעם, זה שאתה צריך להכין כמה שיותר מנות עד שאתה קורס ונהיה חרבו דרבו אחד גדול. עם כל הטמטום שבשליפה, זה הכי מדויק בנוגע למה שאני מרגיש בתקופות שונות בחיי, ונכון להיום.
מנסה להספיק כמה שיותר דברים שאני שואף, רוצה, חולם עליהם ובאותה מידה על אותן המאזניים, גם חייב. כי בתור אבא, בעל עסק ומטפל יש לי אחריות כלפי הסביבה שלי, תוצאות שמוטל עלי לספק ושליחות שעלי למלא. ושלא נדבר על זוגיות, שם זה אפילו לא עניין של חובה. זה עניין של רצון וגעגוע. כל הזמן. ובכל אלו המטבע והשער חליפין הוא זמן. וזמן איז אה מאדרפאקר. איתו, בניגוד לדברים אחרים, אין הלוואות, מכירה, קנייה, או סחר.
בטח שלא עצירה, כמו שכולנו חולמים לפעמים. ולכולנו, אותן 24 שעות, 168 שעות שבועיות ואותו מספר ימים בשנה. איט איז וואט איט איז. או כמו שאמר מאיר אריאל בשיר האלמותי ״נשל הנחש״ ״העגלה נוסעת אין עצור קפצת ממנה היום חלפו נגיד שנתיים והנה נשארת מאחור״ ומצד שני, זמן זה כל מה שיש לנו. אם הוא מתבזבז או מושקע, זו כבר החלטה אישית שלנו שתלויה באיך אנחנו בוחרים לראות את המציאות ולמה אנחנו בוחרים להעניק את תשומת הלב שלנו.
עשרות אם לא מאות קורסים נכתבו על ניהול זמנים, ייעול זמנים תיעול זמנים או וואט אבר. חלקם ערימה של זבל וגיבוב של שטויות, חלקם מעולים ומומלצים ברמה של חובה מוסרית של אדם לעצמו בעידן המודרני (אם תרצו כתבו לי ואמליץ) וחלקם יעלו בכם הנהנון של הסכמה וידיעה שלעולם לא תעשו את מה שהם ממליצים גם אם זה נכון. אבל משהו חסר בהם. עם כל היופי של התכנון, הלו״ז הצבעוני והטודוליסט הבלתי נגמר,
חסרה קבלת העובדה הפשוטה והכנה שאין ביכולתנו לעצב את מסגרת המציאות ומגבלת הזמן שאנחנו חיים בה כבני אנוש הכפופים למימד הזמן והשלכותיו. לפחות לא בפשטות היומיום של הדברים
״אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ״ - (קהלת רבה, פרשה א׳, סימן ג׳)
לאדם יש שאיפות ורצונות רבים, אך לא את כולם הוא יוכל להגשים. לפחות לא יחד, לפחות לא כפי שהיה רוצה. והניסיון החוזר ונשנה, שלי, שלנו, לכפות את הרצונות, השאיפות שלנו, וגרוע מכך, הציפיות שלנו על המציאות, היא זו שיוצרת סבל, תסכול, כעס וחוסר שביעות רצון שמכלה כל חלקה טובה של הודיה, תודה והערכת הקיים. כיוון שבתוך הציפייה הזו, והאידאה שאנחנו מנסים ליצור, נוצר פער בין הרצוי למצוי וכשהרצוי אינו מצוי, והמצוי אינו רצוי נוצר כאב.
ולרוב, לצערי, החלל הפנוי הזה מתמלא בסבל, האשמה וקורבנות. אתמול, ראיינתי את אוהד פלא אזרחי. איש חכם, מרשים, פורץ גבולות שאע״פ המחלוקות שיש בנינו אני למד ושמח על הזכות להרחיב את התודעה שלי דרכו ודרך משנתו. את השיחה שלנו פתחנו על משולש הדרמה של קרפמן (המושיע, התוקף והקורבן) (הפרק יועלה ביום א׳ לספוטיפיי, יו-טיוב ואפל פודקאסט)
ולצערי, כשהדברים לא מתיישבים במקומם ואינם מתכנסים לציפייה שלנו מהמציאות, אנחנו מתחילים להאשים, לנהוג בקורבנות, לחשוב שהכל נגדנו ולבסוף אנו מחכים למושיע. כזה שיסדר את המציאות כך שהיא תתיישר ותתאים עצמה למה שאנחנו רוצים. זה בדברים הקטנים, בלחכות שתגמר המלחמה, שתעבור הקורונה, שיגדלו הילדים. בלקחו לי, אכלו לי, שתו לי. וקורבנות, כמו כל דבר אחר, היא ממכרת.
וככל שאנחנו מחכים למושיע, כך קטנה רמת המסוגלות שלנו, תחושת היכולת שלנו וגרוע מכך, הרצון שלנו להפוך למושיעים של עצמנו. וההמתנה הזו, שהיא אמנם לא ניסיון לכפות עצמנו על המציאות, היא בעצם פאסיביות שתשאיר אותנו על הטריבונה בזמן המשחק. היא לא קבלה של המציאות, כי בתוכה ודרכה, האדם מקלל את השופט (המדינה, הבוס, הזוגיות, הוא עצמו). ובעצם כך, הוא מבקר, כועס ורודה בעצמו ובסביבה שלו. נשמע לכם קיצוני?
תחשבו רגע על הפער בין הרצוי למצוי שלכם ואיפה זה חי בתוככם? כי הרי לכולנו יש פער (והוא בריא - ראו ערך ניוזלטרים קודמים) אז קבלה של המציאות… היא איננה ויתור. היא הבנה שלא כל דבר, רוב הדברים, אינם בשליטתנו. אנחנו רק יכולים לעשות את הכי טוב שלנו, ומשם לשחרר. ורק אדם עם עצמו, יוכל לדעת האם הוא עשה את הטוב ביותר שהוא מסוגל אליו. בברכות השחר, כתוב ״ברוך אתה ה׳ המכין מצעדי גבר״.
אחד הפירושים לברכה הזו, היא שאמנם אדם יכול לתכנן את צעדיו ודרכו בצורה מודעת ומדודה, אך ישנה השגחה עליונה, דרך מסוימת שעל האדם לעבור בה גם אם זה לא רצונו או דבר שעלה במחשבתו.
כך שאדם שמגיע לעולם הזה, כתינוק, וחווה מידה מסוימת של ניתוק, יוכל לעשות את התיקון האישי והאינדיבידואלי שלו בעולם כדי לשוב בשעתו. (תיקון, ניתוק ותינוק אותו השורש בהיפוך אותיות) - פרשת לך לך קבלת המציאות הפשוטה הזו, יכולה כשלעצמה, להוריד את רשימת הציפיות האינסופיות שיש לנו מעצמנו ומעולם, ובכך להוריד את סף הלחץ שלעיתים גואה בנו בפנים ומונע מאיתנו לראות את הטוב הקיים באותה מציאות ממש.
או כמו שתרגם אוהד פלא אזרחי בספרו של דיוויד דיידה:
״הפסק לחכות. הרגש הכל. אהוב עד כאב. הענק ללא דופי. שחרר״ כל דבר קורה בעיתו וטוב שכך. גם אם אנחנו חסרי סבלנות ולא רואים את התמונה המלאה.
אוהב אתכם, באמת. ברוך