על איחוי השברים, המתקה וראיית הטוב
אלוהים: שלום.
אני: אני מתפרקת. אתה יכול לחבר אותי בחזרה?
אלוהים: אני מעדיף שלא.
אני: למה?
אלוהים: כי אינך פאזל.
אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?
אלוהים: שיישארו שם זמן מה. הם נשרו מסיבה כלשהי. קחי קצת זמן והחליטי אם את זקוקה לאחד מאותם חלקים בחזרה.
אני: אתה לא מבין! אני נשברת!
אלוהים: לא – את לא מבינה. את פורצת דרך. מה שאת מרגישה זה רק כאבי גדילה. את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך. את לא מתפרקת. את ״נופלת למקומך״. תירגעי. קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך.
די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר.
שיפלו. תני להן ללכת.
אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?
אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.
אני: אני מפחדת להשתנות.
אלוהים: אני כל הזמן אומר לך – את לא משתנה!! את הופכת להיות!
אני: להיות מי?
אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות! אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה. הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואת נאחזת בהם בחמדנות ופחד כאלה. תני לדברים האלה ליפול ממך. אני אוהב אותך! אל תשתני!… הפכי להיות! הפכי להיות! להיות מי שעשיתי אותך להיות. אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכרי את זה.
אני: הנה נפל עוד חלק.
אלוהים: כן. תני לזה להיות.
אני: אז … אני לא שבורה?
אלוהים: ברור שלא! – אבל את נשברת כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו. זהו יום חדש. הפכי להיות!!!
— ג׳ון רודל
בקטע למעלה, שנכתב על ידי ג׳ון רודל, נתקלתי לפני כמה שנים. ואני מוצא את עצמי חוזר אליו לפרקים, מתי שאני מרגיש שקצב החיים, כמות המשימות ואירועי היום יום ״משברים״ אותי. אני קורא אותו כשאני שוכח שתכלית השבירה והאתגר היא לנער מעליי את מה שאין בו ממש. את כל מה שמעיב על היכולת שלי להאיר בצורה טובה יותר ולגלות את הטוב האמיתי שבי.
כעס, חוסר סבלנות, קטנוניות, קורבנות, טינה, עצבות, פחד, ספק ועוד רגשות ותחושות שכל אדם אנושי שפוי בדעתו חווה במהלך החיים. יש אמרה של חז״ל שאומרת ״אין הבורא מעמיד בפני ניסיון אדם שאינו יכול לעמוד בו״ - מדרש רבה בראשית (פרשה ל"ב פ"ג)
(תהלים יא, ה): "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר "ה' צדיק יבחן" וכתיב (בראשית כב, א): "והאלהים נסה את אברהם".
עכשיו אני בטח שלא צדיק, אפילו רחוק מזה, אבל אני לא מכיר אדם, בין אם במרחב הקליני או בסביבה המקיפה אותי שלא חווה אתגרים, קשיים ושבירות מעת לעת. ולרוב, כשאנחנו חווים את אלו הדברים, הנטייה הראשונית שלנו היא להסתכל על התופעה ולא על התכלית. על האירוע הרגעי, על האתגר ולא על השיעור והמסר. לרוב זה מתוך עצימות החוויה הרגשית, ההיקשרות למחיר הנפשי או להיאחזות בסיפור העצמי שלנו.
כל אלו, לא רק שמצמצמים את היכולת שלנו לראות את הטוב ואת התועלת, אלא גם יוצרים יותר כאב שכשלעצמו מוליד בתוכנו את ״הסמסרה״. את הסבל וההיאחזות בו. ואם בקנקנים עסקינן, במאה ה-16, ביפן העתיקה במקביל לגידול בתפוצת קערות התה ולפריחת טקסי התה היפנים, התחיל להיעשות שימוש בטכניקת הקינצוגי (קין=זהב צוגי=חיבור). טכניקה אומנותית יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים לרוב באמצעות שרף מעץ האוּרוּשְׁי ואבקת זהב.
אמנות הקינצוגי בפילוסופית הזן היפני רואה בשבר ובתיקונו חלק מההיסטוריה ומאופיו של הכלי, המוסיף לערכו ואין מפחית ממנו. הקינצוגי תואם את תפיסת ה״ואבי סאבי״ (השקפת עולם המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות והיומרה, ומעריכה את הישן - במיוחד אם יש בו עדות לשבר, בלייה וחספוס שנוצר על ידי הזמן). וכך, גם שבר ותיקונו בשיטת הקינצוגי, מהווים אירוע נוסף בחיי הכלי, מעשירים את ההיסטוריה שלו ומחזקים את הקשר לבעליו.
ואנחנו, לא שונים מכלי חרס. גם אנחנו נשברים. רק שאצלנו, בני האדם. השבירה היא רגשית, נפשית ובעלת משמעות רוחנית עמוקה הרבה יותר. בעולם החסידות, ועל פי משנתו של הבעש״ט ישנם שלושה שלבים בתודעתו של אדם
השלב הראשון ״הכנעה״ השלב שבו חש האדם שהמציאות מלאה אילוצים, מלאה מועקות, וקשיים. מעין שעת חירום שבה נולדת בנפש תחושת ההכנעה, הכפיפות כלפי כוחות חזקים ממך, המאלצים אותך לפעול בכיוון מסויים.
השלב השני ״הבדלה״ שלב בו אדם לומד לזהות את הכוחות הפועלים במציאות ולהעניק להם שמות (טוב, רע, כשר, פסול, רצוי ובלתי-רצוי, ועוד). בשלב ההבדלה אדם קובע את מידת הזדהותו או אי-הזדהותו עם גורמים שונים שמקיפים אותו. תחושת ההבדלה היא בעצם זיהוי הכוחות וחלוקתם תוך תהליך של קירוב או דחייה כלפיהם. בהבדלה עצמה קיימות שתי רמות – פנימית וחיצונית. ההבדלה החיצונית היא הבדלה המחלקת בפשטות בין דברים טובים לדברים שאינם טובים.
ואילו ההבדלה הפנימית היא הבדלה של פנים וחוץ – הבדלה המסוגלת להבחין במהותם הפנימית של דברים, העשויה להיות שונה מתדמיתם החיצונית. זוהי הבדלה בה ניתן לזהות איך בתוך כל מציאות חומרית-נמוכה חבוי לאמיתו של דבר ניצוץ קדוש, כוח רוחני המחייה ומהווה אותו. הבדלה זו היא עבודה של בירור פנימי עמוק.
השלב השלישי ״המתקה״ השלב שבו אדם מסגל לעצמו בחירה להפוך את פרשנותו, תפישתו האישית כלפי המציאות וליצור חירות וכוח במידה כזו, שהמציאות כולה הופכת לכלי המשרת את רצונו.
או בשפה פשוטה וברורה יותר, השלב שבו האדם מקבל את העובדה שכל קושי והכנעה, באה להביא אותו למצב של בירור פנימי שיביא אותו לבסוף להבנה כי כל אותן הכנעות וקשיים הן רק הקליפה החיצונית שבעת הסרתה, מתאפשר לאדם לבטא את האור שבו, את הכרת הטוב ואת המתיקות שבמציאות החיים. ועל כן, שלב זה נקרא המתקה.
"Let everything happen to you, Beauty and terror. Just keep going, No feeling is final." - Rainer Maria Rilke
אוהב אתכם,
באמת.
ברוך