על הדברים החשובים באמת ועל אלו שחשובים קצת פחות
בדיוק אתמול נחתנו חזרה בארץ אחרי חודש בארה״ב עם הילדים. הג׳ט לג בעיצומו אחרי לילה חצי לבן, אבל גירדו לי האצבעות לשבת ולכתוב. לפני הטיסה קיבלתי החלטה שאני הולך להקדיש את הזמן שלי במלואו לעצמי, ללורן ולילדים. לא לעבוד, לא לערוך, לא לבנות קורסים ולא להשקיע זמן שהוא לא קשור לאחד משלושת אלו. אז הקלטתי מה שהקלטתי, ערכתי מה שערכתי ועשיתי בורדינג
אני אשקר אם אני אגיד שזה היה קל, או שהמוח שלי נתן לי מנוחה מכל ההשלכות שיצוצו מההחלטה הזו. כמו קול של מחרבן שמחות, הקול הפנימי שלי ישר התחיל… מה, עוד פעם אתה מתחיל משהו ועוצר באמצע? נו…ירדה לך כבר ההתלהבות? מה יחשבו עלייך, פתחת ניוזלטר ואיבדת את המוזה לכתוב? נו נגמרו לך המרואיינים? אמרתי לך שאתה לא יודע להתמיד… ועוד שאר ירקות וחצים רעילים (לפחות בהתחלה) אבל לא. אני לא עוצר וגם לא מתכוון לעצור.
ההתלהבות שלי לא נעלמה ואפילו להפך, היא מתדייקת. אני בטוח שכל מי שנמצא פה ישן בשקט בלילה גם בלי ניוזלטר שבועי או פרק בפודקאסט ואפילו לא חשבתם על זה, בקטע טוב. ודברים טובים ואנשים טובים בדרך לאוזניות שלכם, אז תהיו בהיכון ולהתמיד? זו תמיד הייתה ותהיה מלחמה קיומית אל מול הקלות הבלתי נסבלת של החיים.
ופה בדיוק הנקודה אני מוצא, גם במרחב הקליני וגם במעגלים חברתיים כאלו ואחרים, שהקולות הפנימיים של הביקורתיות והתפישה הזו של הכל או כלום, היא רווחת. מאוד.
בעיקר כי אנחנו לא דור של חקלאים שחיים בקומונות של 10-15 אנשים. אלא עידן של מדיה וקישוריות חברתית גלובלית שמושפעת ומשפיעה בכל רגע נתון וכל מדרגה שאנחנו מטפסים בדרך אל הצלחה חסרה אל מול המדרגה הבאה שבה נמצא השכן שלנו. כלומר, הנוקשות וההחלטיות הפנימית חסרת הגמישות מובילה אותנו לביקורתיות ולהלקאה עצמית. גם בדברים המלהיבים, הטובים והממלאים בחיינו.
לדוגמא, התחייבת להעלות פרק כל שבוע, ולכתוב כל שבוע, ולהתאמן בכל יום ראשון שלישי וחמישי, ולקרוא כל יום ו…ו…ו… וזה אחלה והכל ונכון, שיש אידיאל מסויים שאנחנו שואפים אליו. אבל החיים שלנו, לא תמיד אידיאליים ולא תמיד הטטריס נופל בצורה מושלמת והחיים הם לא צפויים וידועים מראש כמו ארוחה במקדונלדס. וטוב שכך. היינו מתים משעמום. אתמול. וכמובן אין אדם שלא שופט ומבקר את עצמו (ואם יש כזה, בוא נשב לקפה) וזה טוב. טוב מאוד.
זה מניע אותנו לזוז. אבל לפעמים, רק לפעמים צריך לדעת לשחרר את האידיאל הנכסף, רק לרגע. עבור אנשים ורגעים שאין להם מחיר ותחליף. עבורי, לזוגיות בריאה ואוהבת, הורות ומשפחתיות אין תחליף. ולרוב, מעטים הם הרגעים שבהם אנחנו יכולים להקדיש את מלוא תשומת הלב שלנו לזוגיות, להורות ולזמן משפחה. כי עבודה, כי אימונים, כי פרוייקטים, כי הגשמה, כי טלפון, כי מדיה, כי חרא שממלא לנו את היומן… כי…החיים.
ועד שיש רגעים כאלו, הם עולים מעל כל סדרי העדיפויות. ולמען הסר ספק, אנחנו נדרשים לבחור מה יותר חשוב ממה, כמעט בכל רגע ביום שלנו. אז האם זה אומר להזניח הכל בצד? לא. ממש לא. כי הכל חשוב, במידה כזו או אחרת. אבל, זה גם בסדר, בסדר גמור, לשים דברים בצד ולהיות מושקע במה שחשוב באמת ולא במה שמסביבו.
אפשר לחזור ולהתאמן כל הזמן, להמשיך את הדברים מאיפה שעצרתם, הסימנייה תחכה באותו עמוד, והפרוייקט לא יתקדם בלעדיכם. ויכול להיות שהרבה מכם לא יסכימו איתי. אבל לא באנו כדי להסכים, אלא כדי להרחיב תפישה.
אוהב, באמת. ברוך
נ.ב - ביום ראשון יועלה פרק עם ג׳רהרד פאנקהאוזר בנושא סאונד הילינג ג׳רהרד הוא אמן רב תרבותי בכל הנוגע למוזיקה מרפאת. זה הפרק הראשון (ואולי לא האחרון) באנגלית.
אז נפגש באוזניות ביום ראשון