על קליפות, קילופים ונקודת האמצע
״אנחנו חיים בעולם נפלא, למי שלא חי בו…״ - הרב מרדכי שיינברגר.
כבר מאות ספרים קראתי בחיי, ועוד אלפים עדיין מחכים שאפתח אותם.
הרבה ספרים לימדו אותי דברים שמעולם לא ידעתי, אבל מעט מהם הזכירו לי דברים ששכחתי.
אחד מהם, הוא ״קליפות הנפש״. משה שרון הוא סופר, מרצה, מטפל ואדם בעל שליחות גדולה. זכיתי השבוע לראיין אותו לפרק הבא שיעלה בראשון. פרק שכולו מדבר על הקליפות הרגשיות, המחשבתיות והרוחניות שמחכות שנשיל אותן כדי שנוכל להאיר בלי להסתתר או להסתיר.
אבל לזה, תצטרכו לחכות ליום ראשון.
בנתיים, לכולנו יש קליפות ברמה כזו או אחרת. בשפת היום יום נקרא להם מחסומים, ״תקרות זכוכית״, פחד או המנעויות. אבל הדברים דומים.
לא נולדנו איתן. לפחות לא עם רובן. אלו מעטפות הגנה שאימצנו לעצמנו כדי להשמר, להעטף ולהתנחם שאולי הפרשנות שלנו לדברים שקורים תביא לנו מעט ביטחון או הצדקה לסיפור שלנו.
קליפות הן גם סיפורים. כאלו שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לחסוך את הכאב שבכישלון, את הפחד שבדחייה ואת הבושה שבמעשה.
הקליפות שלנו הן חשובות כשם שקליפתו של פרי מונעת ממנו להרקיב עד שיאכל. הן חשובות כי לכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, וראוי שהפנימיות העדינה, העוצמתית והפגיעה תוגן על ידי קליפה גסה. הן חשובות כי בלעדיהן לא היינו יכולים לחוות את המציאות כפי שאנחנו חיים אותה.
גם הגוף שלנו הוא קליפה. קליפה שמגינה על הנשמה שבתוכה, שתוכל להתנסות בעצמה בעולם שכולו עשייה. וגם הוא, כמו כל קליפה, עתידו להתקלף ולהתייבש.
ככל שאני מלמד הכשרת מטפלים ומעביר קורסים שמטרתם לקרב אנשים לעצמיות שלהם, אני מבין שטיפול אמיתי, הוא לא עניין של העצמה או עידוד. הוא תהליך קודם כל. טיפול הוא תהליך של התקלפות ושל השלת המסיכות שאדם עוטה על עצמו במעלה הדרך ולאור חוויות החיים שלו והפרשנות שהוא יצר לה.
רק דרך תהליך של קילוף, ניתן להגיע לליבה. והליבה שלנו, לא משנה מה יגידו לי, כולה טוב.
ללא ספק, יש דברים במציאות שלנו שדרושים תיקון. אבל הנקודת פתיחה, היא כולה טוב.
ואליה ראוי שנחתור. כל דבר שאיננו נכנס לקטגוריה הזו, מחוויר אל מול החשיבות שלה. וכאמור, <u>לכל דבר</u> יש פנימיות וחיצוניות. ולכן, כל דבר ראוי, בדרך ובמידה כזו או אחרת.
הקליפות שלנו מתוחכמות. לרוב יותר מאיתנו עצמנו. הן מתחפשות לקול קטן בראש שלוחש שאין לנו מקום בעולם ושלא יקשיבו לנו, שאנחנו לא מסוגלים או לעולם לא נוכל. הן מתחפשות להתנהגויות מגננתיות במסווה של התקפה. הן נשמעות לנו כל כך משכנעות ורציונליות, שקשה לא להקשיב להן. במיוחד אם חווינו כבר מכה אחת או שתיים בכנף. הן מתורגמות לאמונות מכובסות של ספק ופחד.
הן בכל מקום, ובכל דבר.
ב״מאמר החירות״ כותב בעל הסולם: ״יֵשׁ שְׁתֵּי דְּרָכִים שֶׁהַהַשְׁגָּחָה חָבְשָׁה וְהִקִּיפָה אוֹתָנוּ, כְּדֵי לַהֲבִיאֵנוּ אֶל הַמַּטָּרָה הַתַּכְלִיתִית, וְהֵן דֶּרֶךְ יִיסוּרִים […] וְדֶרֶךְ תּוֹרָה וְחוֹכְמָה […].
כרושם ראשוני, זה יכול להשמע מאיים. כמעט כמו אולטימטום. לפחות ככה זה היה נשמע לי. וקליפת הגאווה שבי, לא תתן שיציבו לי אולטימטומים.
אך לא כך הדבר.
משול הדבר לאדם שהולך לרופא, והרופא שב ומפציר בו שעליו להפסיק לעשן ולאכול מתוקים כי הוא אסטמתי וסוכרתי. והאדם מהנהן כבפעם הקודמת וחוזר להרגליו הישנים.
גופו ״יבגוד״ בו כדי לעורר אותו להשפעת ההרגלים שלו על בריאותו. הוא יאותת לו לעצור ולחשב מסלול.
וככל שהוא יכחיש את העובדות, הוא יסבול ויתייסר. וככל שהוא יקיים את מרשמו של הרופא (בהנתן והרופא שלו יודע מה הוא עושה), ילך מצבו וישתפר.
אבל זה לא קטע של התורה, או היהדות, או הדת. או מתוקים וסיגריות. זה קטע של החיים. כל בחירה שלנו, גם הקטנות (שהרי מהן מתקבלות הגדולות ביותר), יכולות להרחיק אותנו או לקרב אותנו. להעלות אותנו או להוריד אותנו. לפגוע בנו או להועיל לנו. למלא או לרוקן אותנו. וכן הלאה…
לכל דבר יש חוקיות ביקום. גם לכאוס. ולא את כולם ניתן להוכיח דרך מבחנה או מיקרוסקופ, ולו רק כי מעט מהם אנחנו באמת מבינים.
וגם פה, החוק השלישי של ניוטון גם יתקיים (״כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון״). ככל שאני אפעל נגד הגוף שלי, הנפש שלי והרגש שלי, הם יפעלו ״נגדי״ כדי לעורר אותי.
זה רק לא במימדים שהמדע שלנו יכול או מסוגל להוכיח. זה בגוף, בשכל, ברגש ובנפש. אבל גם בנשמה.
גם לה יש מסע פה. ועל זה תכתוב כל גישה רוחנית. מדאואיזם ועד סופיזם.
ופה נכנסת למשוואה <u>אמונה</u> וההשפעה שלה על התודעה שלנו ועל תחושת הפחד (גם זה בפרק עם משה שרון).
ודווקא פה, משפיעות הקליפות שלנו במלוא כוחן.
אמונה היא הוודאות שלי בדבר מסויים, גם ובעיקר שהוא לא נראה לעין.
וקליפות תמיד מעדיפות את כל מה שקל ויפה. כל מה שמביא שכר ותוצאה מיידית. כל מה שנראה, נתפש ונחשק על ידי החושים שלנו.
אבל לא כל מה שקל ויפה הוא נכון וטוב.
וזה ממש לא אומר שאדם צריך לחיות בחוסר או בעוני. ההפך, גם לזה יש חיוניות ופנימיות. שוב, כמו לכל דבר.
ואלוהים! כמה לפעמים זה קשה להשיל קליפות. בטח מול עצמנו, בטח מול העולם.
במסכת אבות, פרק ד׳ כתבו חז״ל: ״אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ״. כלומר, לעולם יראה אדם את הפנימיות של הדברים ולא ישפוט על פי החיצוניות שלהם.
וכמה לפעמים אנחנו רחוקים מזה… וכמה אנחנו עושים את זה שאנחנו מתייגים אנשים, ואת עצמנו? שאנחנו שופטים על פי מראה או שיוך מגזרי. מבקרים על סמך הכללות ובורות.
הרבה.
ואל תכעסו על הקליפות שלכם. זה התפקיד שלהן. להתקלף. ליפול. להיעלם. להתמוסס כמו הלילה בנקודת האור הראשון.
וזה התפקיד שלנו, להשליך אותן מעלינו כדי שנגיע לנקודת האמצע. ״הנקודה הטובה״ כפי שקרא לה רבי נחמן או ״הדהרמה״ כפי שכתב הבודהה. שהיא כאמור, הטוב האמיתי, מעבר לחומת הלבנים שלמדנו להתבצר מאחורה.
ובדרך לנקודת האמצע הזו, שמכוסה בקליפות הגנה ופחד, יש הרבה חלל פנוי ולא מוכר שטרם הכרנו כי לא חווינו את עצמינו מבעד לקליפות. וזה מפחיד להיות בטריטוריה לא מוכרת, במקום לא ידוע. בעיקר רגשית. בעיקר נפשית. אבל זה טוב, כי רק ככה מגיעים למקומות חדשים ולתודעה גבוהה יותר.
ובלעדי אותן קליפות לא היה מה לקלף. לא היה מסע. לא היו חיים כמו שאנחנו מכירים אותם.
ולכל קליפה זמן השלה משלה. כמו שלכל פרי יש זמן הבשלה משלו. אחרת הוא בוסרי.
סבלנות. כל דבר בעיתו. וכל דבר במקומו.
שתהיה שבת שלום וסופ״ש נהדר.
נ.ב - אם אסיים בהתחלה, החיים האלו נפלאים למי שלא חי בהם ברמה התודעתית. כי אם החיים הללו, הם המציאות היחידה שאנחנו מכירים בה, אנחנו חיים בין מקרה לתגובה. בלי דעת, בלי משמעות בלי תכלית. ועל זה נכתב שיר נפלא שתהנו לשים באוזניות. https://www.youtube.com/watch?v=wifR8n6-Qw8
נ.ב.ב - אם הגעתם עד לכאן, אני מצדיע לכם. בעולם מהיר, לשבת ולקרוא לאט זו תכונה קצת נשכחת.
נ.ב.ב.ב - שימו עוקב, הקורס יוצא בקרוב.
אוהב, באמת. ברוך.