על מלחמות עולם ו״יצר הרע״:
אני אוהב לקרוא. אני מוצא את הקריאה כדרך להעשיר לא רק את הידע שלי, אלא גם את התפישה שלי. את צורת החשיבה שלי, את רוחב העדשה שדרכה אני רואה את המציאות.
אחד מהמקורות שמהם אני שואב המון ערך וגישה יפה לחיים, הוא עולם היהדות. אבל, אולי בחוויה שלי, כל פעם שמדברים על העולם הזה, מקבילים אותו לדת. ולאיך שהיא נתפשת בהכללה.
ומזה נולד פרק נהדר, עם רן ובר על הסיפור שלנו. ועל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. שיעלה ביום ראשון בבוקר.
אז כמו תמיד, אני מזמין אתכם להצטרף איתי למסע הזה, שהוא שלי עבור עצמי, אבל באותה המידה הוא שלכם עבורכם.
אז קדימה…
במשך הרבה שנים, ניסיתי להמנע מהטרמינולוגיה של ״מלחמה״ בכל מה שקשור להתחבטויות פנימיות או קונפליקטים עצמיים. כי להיות במלחמה פנימית זה דבר רע, שאף פעם לא נגמר טוב. או לכל הפחות, לא בלי מחיר כבד.
אבל אין אדם אחד, ששואף להתעלות על עצמו ועל הסיפור שלו, שלא יחווה מלחמה כזו או אחרת בחייו.
חיים בלי מלחמה, היא מציאות אוטופית. מושלמת. והלוואי עלינו. אבל כל מי שניסה לדמות עולם כזה (ג׳ורג׳ אורוול - 1984, אלדוס האקסלי - ״עולם חדש מופלא״), החריב אותו על ידי הבלבול בין המושג אחידות למושג אחדות והדמויות בו הפכו חסרות משמעות לחיים עצמם.
למלחמה יש חשיבות במחול הריקוד המטורלל הזה שנקרא חיים.
אמנם המלחמה, לרוב נראית חיצונית לנו כאדם בודד, אבל העולם שלנו בנוי בניגודיות מושלמת. כמו לכל דבר יש את ההפך המשלים לו בעולם, אור וחושך, גדול אל מול קטן, גבוה ונמוך, חלק ומחוספס, עצבות אל מול שמחה וכן הלאה…
כך גם לכל דבר יש היבט של פנימיות וחיצוניות.
בחסידות ובחוכמה היהודית, הדבר הזה נקרא ״קליפה ופרי״.
קליפה יכולה להתפרש כשכבת הגנה, כהסתכלות שטחית על כל מה שקל ויפה וכאינטרסנטיות.
ואם מסתכלים על זה דרך הגישה שהאדם והטבע הם דבר אחד ולא שני דברים נפרדים, אז כפי שלכל פרי ישנה קליפה שמגינה עליו ושומרת עליו, כך גם לנפש שלנו יש קליפה. וכפי שכדי להינות מהפרי, עלינו לקלף אותו, כך עלינו לקלף את הנפש ממה שמכסה אותה.
ופה נכנס לתמונה היצר הרע.
״יצר הרע״, לאנשים מסויימים נשמע כמושג דתי וחשוך. והדימוי לרוב תמיד קשור לתאווה או תשוקה.
זה גם. אבל זה לא מדוייק… זה גם לא לקום מוקדם בבוקר, זה לא ללכת לחדר כושר, זה לאכול עוד פעם מגש פיצה יום אחרי שהחלטת לאכול בריא. זו סיגריה שאתה ״חייב״ אפילו שאתה לא רוצה. זה להתפוצץ על הילד שלך או על הבן/בת הזוג שלך אפילו שתצטער על זה אחר כך. זה לא לדעת מתי לעצור.
זה כל מה שמונע ממך להתקדם אל עבר האדם שהיית רוצה להיות באמת.
בפרק עם פרופ׳ ליעד מודריק, למדתי הגדרה יפה לחופש בחירה: ״כשהצלחת להתנהג כמו שאתה רוצה, לרצות להתנהג. אתה חופשי. כשאתה לא מצליח לעשות את זה, אתה לא חופשי״.
יצר הרע, לפחות בעיניי, זה מה שמונע מאיתנו להתנהג בדיוק כך. זה הגורם שעלול לקחת לי את חופש הבחירה במעטה של חופש מוחלט.
כתבו חז״ל: ״איזהו הגיבור, הכובש את יצרו. שנאמר, טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר״ (אבות ד׳, א׳).
כלומר, המלחמה האמיתית, דווקא נמצאת בנפש שלנו. בתוכנו. המושג ״להלחם ביצר הרע״, מרגיש כמו מלחמה עם עצמנו. אבל הוא לא אלא רק חלק שטבוע בתוכנו, ופה חשוב להבין שהאדם הוא לא האויב. יש ״אויב״ שתול בקרבו.
יצר הרע הוא לא אחר מעצם החומר שממנו נברא האדם והוא הרצון העצמי לקבל. מהאגוצנטריות והתרכזות בעצמי בלבד. רק לקבל. בלי להשפיע כלפי חוץ. הוא מתבטא גם בספק, בפחד, באנוכיות ובקורבנות.
אבל, ויש פה אבל. תמיד יש אבל. זה לא לכאן או לכאן. זה לא 0 או 100. שחור או לבן. החיים הם לא שחור ולבן.
יהיו ימים ורגעים שנעשה צעד קדימה ושניים אחורה, ויהיו ימים שנעשה שניים קדימה ואחד אחורה. ככה זה.
אם זה לא היה ככה, לא הייתה לנו בחירה אמיתית.
המטרה היא לא להרוג את היצר אחת ולתמיד. כי קודם כל, אי אפשר… כי אנחנו לא יכולים להיות שלמים אם חסר בנו חלק. והוא חלק בלתי נפרד. כמו חלק בפאזל. בלעדיו, אפשר לזרוק את כל הקופסא לפח.
המטרה, והשאיפה היא, להתעלות מעליו בכל פעם מחדש. לא מתוך נסיון לנצח, אלא מתוך הבחירה למשול בתודעה שלנו ולא להשתעבד לה. לקום בפעם השמינית אחרי הנפילה השביעית.
בשפה פחות חסידית ויותר מודרנית, אם אתה נמצא במציאות שבה יש לך משמעת עצמית ונחישות אתה אדם חופשי. ומשמעת עצמית, כמו כל דבר היא שריר שיש לפתח.
ולא, משמעת עצמית לא חייבת להיות ללעוס קרח בכל בוקר בשעה 5:00 בסופת שלגים או לעשות דברים שאני שונא. אלא היא בחירה קטנה כגדולה, בתועלת הארוכת טווח והערך שהיא מביאה לי ולעולם ולאו דווקא בסיפוק המיידי.
אבל זה, לזמן אחר כבר. אולי לשבוע הבא
שתהיה לכולנו שבת שלום וסופ״ש נהדר.
אוהב.
באמת.
ברוך
---
הערות לעצמי:
ענווה וגאווה בחזרה בתשובה. טעמה וראה כי טוב, למה אני מפחד לחזור בתשובה? כי זה מסע לחקר האמת. וכמו בכל מסע טוב, צריך ליפול לתוכו באמונה. יש מחירים לכל דבר בחיים. בעיקר אם מסתכלים על הקנקן ולא בתוכנו. בפשט. אתה יכול לאבד את החופש, להיות כפוף לעול מצוות וקיום נוהגים והתנהגויות שמרגישות חסרות בחירה. אבל אתה גם ככה לא חופשי.
אתה כפוף לגוף שלך, לצרכים שלך, לרצונות שלך ולתשוקות שלך, לאנשים אחרים. לפאלפון ולרשת החברתית. למה לא?
בפרק עם פרופ׳ ליעד מודריק, למדתי הגדרה יפה לחופש בחירה: ״כשהצלחת להתנהג כמו שאתה רוצה, לרצות להתנהג. אתה חופשי. כשאתה לא מצליח לעשות את זה, אתה לא חופשי״.
כלומר, ״איזהו הגיבור, הכובש את יצרו. שנאמר, טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר״ (אבות ד׳, א׳).
ויצר הרע? מה איתו? מה זה יצר הרע? להלחם ביצר הרע, מרגיש כמו מלחמה עם עצמנו. יצר הרע, הוא חלק טבוע בתוכנו, ופה חשוב להבין שהאדם הוא לא האויב. יש אויב שתול בקרבו.
יצר הרע הוא לא אחר מעצם החומר שממנו נברא האדם והוא הרצון העצמי לקבל (אגוצנטריות). הוא מתבטא גם בספק, בפחד, באנוכיות ובקורבנות.
״האדם לא נברא אלא רק כדי לשבר את הטבע.״ הנועם אלימלך
כלומר, המלחמה האמיתית היא לשבר את היצר שבתוכי. את הטבע האנוכי שלי. כדי שנוכל להפוך אותו מקבלה, להשפעה. מעבר לקליפת הגוף, תפישת העצמי והאגוצנטריות הטבעית.
אין אדם שיוכל לעבור מקבלה להשפעה, בלי מידת הענווה וההבנה שאם אני מהווה צינור, יש מקור לצינור שממנו אני מושפע. יש משהו גדול ממני. שברא אותי.
ובני אדם אינם בוראים. אלא יוצרים בעולמם.
״אני בריאה כלה ונפסדה שימי חייה הבל הן״
וכשמידת הגאווה שלנו שומעת את זה, היא מראה את שיא קליפתה בהדרתה. אנחנו שולפים מנגנוני הגנה, נאטמים ובעצם כך פוגעים ביכולת שלנו להגיע אל חקר האמת.
האמת מפחידה. אדם שיש לו אמת ואיננו חי אותה, איננו אלא פחדן. אך עדיין אדם. עם מסע נשמה משלו וכל הנחלים זורמים אל הים בשעה כזו או אחרת.
ואין דוחק השעה כי אם דוחק הרצון. והכל קורה בזמנו - שיר העיתים קהלת.