״אף תלונה, לא הביאה אף אדם למקום שבו הוא חולם להיות״
6 דק׳ קריאה
לא תמיד נקבל את מה שאנחנו רוצים בחיים. אולי כי מה שאנחנו רוצים הוא לא מה שאנחנו באמת צריכים, ואולי כי אלו באמת החיים כאימרתו של המשפט והשיר המפורסם ״C'est la vie״
אבל בעוד שלא כל התוכניות והשאיפות הגרנדיוזיות שלנו מתממשות, לפחות לא בקצב שאנחנו רוצים ומצפים, הרבה דברים אחרים ״בסיסיים ופשוטים״ יותר, כן מתקיימים.
כבני אדם, בעלי רצונות ושאיפות, בעלי חלומות ופחדים, אנחנו תמיד חיים בתווך שבין המצוי לרצוי. וזה תמיד מצחיק לראות שלרוב האנשים, המצוי לא רצוי והרצוי לא מצוי. אבל להוקרת הטוב נגיע בהמשך…
הפער הזה בין השניים הוא חשוב, שהרי אם לא היה פער בין מה שקיים למה שאנחנו רוצים ליצור בעולם לא היה לנו את הדחף הבריא לצמוח ולהתקדם. לא הייתה לנו משמעות ולא היה לנו מניע להשתפר ולגדול במהלך חיינו. לא היה מה שיוציא את הטוב שבנו ואת האדם שאנחנו שואפים להיות במעלה הדרך.
אבל… ויש פה אבל, כמו בכל דבר בעל חשיבות אמיתית.
כשאנחנו מצליחים לגשר על הפער הזה בין הרצוי למצוי ולהגיע ל״נחלה״ שדמיינו לעצמנו, אנחנו נוטים לשכוח מהר את כברת הדרך שעשינו ועוד יותר מהר אנחנו טועים לקחת כמובן מאליו את אותם הדברים.
הדבר הזה יכול להיות נכון להורות, לזוגיות, למשפחה שלנו ולזו שבנינו, זה יכול להיות בנוגע להישגים בעבודה שלנו ובתחום הקריירה, להישגים אישיים, פיזיים, מנטליים ורגשיים.
וברגע שאנחנו נשאבים למציאות היומיום של לקחת דברים כמובנים מאליהם, כי הם כבר קיימים במציאות חיינו, אנחנו פחות ופחות נמצאים במצב הוויה של הוקרת תודה ויותר מוצאים על מה להתלונן.
לא כי אנחנו לא רוצים להעריך, כי פשוט שכחנו איך היו הדברים בחיינו בלי אותם הדברים שאליהם התרגלנו להתרגל…
וכמו כל דבר ביקום הדואלי הזה, גם לדברים הטובים ביותר יש מחיר שהם גובים מאיתנו. יתרונות וחסרונות באים יחד כי כך הם הדברים. כמו שאמר המג״ד שלי פעם בצבא ״אין ארוחות חינם״.
והטבע האנושי, תמיד יפחד ממחיר ההפסד מאשר יתרגש מהתועלת שברווח. את זה הוכיחו לא מעט מחקרים בתחום הכלכלה ההתנהגותית כשהדגימו שאנשים היו מעדיפים לא לאבד 200 שקל מאשר למצוא את אותו הסכום ברחוב.
בקיצור, כשהדברים בחיים שלנו הופכים למובנים מאליהם, יהיה לנו יותר קל להתלונן על המחירים שהם גובים מאיתנו מאשר להיות בהוקרת תודה על הטוב שהם מכניסים לחיינו.
לא כולם יודו בזה. הרוב לא.
ואם איבדתם אותי עד כה, אני אסביר את זה בדוגמא אישית…
כל החיים שלי ידעתי דבר אחד, שאני רוצה להיות אבא. לא יודע אם זה מתוך פיצוי וחסך אישי שלי או שפשוט חינוך והורות אלו נעליים שתמיד חיכיתי להכנס אליהם.
בספטמבר 2021 נולדה הבת הבכורה שלנו, עלמה. לא משנה כמה אתה חושב שאתה מוכן ובשל להיות אבא. שום דבר באמת לא מכין אותך למה שהורות דורשת ממך באמת.
עלמה, הייתה ועדיין המורה הכי גדולה שהיקום זימן לי ללמוד מהי סבלנות, יצירתיות ואורך רוח.
היו לילות שבניסיון להרדים אותה, יצאתי מהחדר ודפקתי את הראש במשקוף מתוך ייאוש ותסכול. היו בקרים שבהם הצטערתי ששאלתי אותה מה היא רוצה ללבוש (כי ברור שדווקא שמה שהיא רצתה לא היה ואז התחילה מלחמת עולם) ולמי שהורה, יודע ששלל הדוגמאות לא נגמרות…
שנתיים וקצת קדימה, נולד המלאך השני שלנו, אוריאל. ואומרים שהקפיצה מילד אחד לשנים היא קשה, אבל אף אחד לא אומר לך כמה ועל מה זה משפיע בחיים. כי זה טורף את הקלפים. זה משנה את חוקי המשחק.
לפעמים זה מרגיש שכמעט סיימת את השלב הזה במשחק ואז אתה מתחיל הכל מההתחלה רק שהפעם אתה מתחיל בתור מריו הקטן והדרקון בא עלייך בשלב הראשון.
וזה כמובן בו אתה רוצה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, כמו בכל דבר גם בחינוך ובעבודה אפשר לעגל פינות.
יש הבדל בין לבוא לעבוד לבין לבוא לעבודה.
ואני מוצא את עצמי, בימים שבהם אני קם עם מצבר קצת ריק ומעט יותר חוסר סבלנות, מוצא על מה להתלונן. אפילו שאני, זה שחלם להיות אבא ולהקים בית שעל דלתו חרוטה אהבה, שותפות ותקשורת, קיבל את מה שהוא רצה.
וכאמור, הדבר הזה יכול להיות לגבי כל דבר. להתלונן על העומס בעבודה בתפקיד חלומותינו, להתלונן על הזוגיות שכל כך רצינו כי גם בה כמו בכל דבר אחר יש רגעי גאות ושפל, להתלונן על המשפחה שלנו, על הפרוייקטים שחלמנו לעשות ותובעים מאיתנו זמן וקשב, פשוט, על כל דבר שהוא…
והתלונתיות מצליחה למצוא את מקומה כשהוקרת התודה וההודיה שוכחת. כי אי אפשר להתלונן ובו זמנית להיות בהודיה ובשבח על מה שיש או על מה שאין. זה לא עובד יחד.
קל לי להתלונן על זה שעלמה מוצאת להכניס את הרגליים הקפואות שלה למיטה ב-5 בבוקר, על זה שהבית מבולגן כל הזמן, על המחסניות של היצירתיות שאני צריך כדי להכין אותה בבוקר לגן, על הלילות ללא שינה והקיטבגים לכל הלילה מחוץ לבית.
ומצד שני, איזה אושר עילאי זה שיש אישה קטנה שבאה להתכרבל ולדרוש אהבה ממני. מאבא שלה. איזה מזל שהבית שלנו מבולגן בזכות ילדים קטנים שהפכו אותנו לאבא ואמא. למשפחה. איזו שמחה לא נורמלית זו שהילדה שלי מוציאה בי את הילד שבי ומוציאה ממני את היצירתיות שבי ואת המשחקיות שבי ומוודאה שאני לעולם לא יהיה לגמרי מבוגר שכזה…
שלא נדבר על הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, כאלו שהם כל כך בסיסיים עבורנו כמו לראות, לשמוע, ללכת, לנשום. ברגעים קטנים של בוקר, שאני אומר תודה על כל אלו, ברגע של כוונה אמיתית, אני מבין שאשכרה הכל שטויות ואיזה מזל ש״הבעיות״ שלי הן ״הבעיות״ שלי.
בשיחה עם חבר יקר, פתאום מתוך השיח נכנסנו לפרופורציה, בייחוד בימינו אנו, שכל הבעיות מתגמדות אל מול האירועים הקשים והמורכבים שממלאים לנו את המציאות.
לא הייתי מחליף את ה״בעיות״ שלי בעד שום הון שבעולם.
ופה אנחנו מגיעים להוקרת תודה.
המוח שלנו עובד לרוב בתצורה של סיבה ותוצאה. אנחנו מודים על דברים שקרו. על אלו שלא, אנחנו לא מודים, אנחנו מחכים שיקרו כדי שנוכל לומר תודה. אם בכלל.
אבל המציאות לא עובדת בצורה ליניארית. לפחות לא המציאות הקוונטית. זו שהכל קיים בה.
באותה נשימה, דברים שכבר קרו לנו, והודנו עליהם, נשארים בעבר ולא מקבלים התייחסות מיוחדת. וכך, לאט לאט, מה שהיה מלא בהוקרה, הפך לחלק מהנוף המובן מאליו.
אנחנו לא צריכים לחצות את העולם כדי להתפעם ולהתפלא ממחזה מיוחד במינו. מספיק שנשכיל להביט במראה, לקחת רגע של נשימה עמוקה, להביט בילד/ה שלנו ישנים או בכל סצנה ״טריוויאלית״ בחיי היומיום שלנו.
תרגולי הודיה והוקרה, הם לא משהו ששמור לנזירים על הר מבודד. הם 5 דק׳ שבהם נתכנס ונחשוב על כל הטוב שהחיים האלה הביאו לסף דלתנו. על מה שנחסך מאיתנו ועל כל הטוב שעוד לפנינו (גם אם הוא עוד לא קרה). כי הרי כל דבר קורה בזמנו שלו.
ומה עם התלוננות?
התלוננות היא בת דודתה העגמומית של הקורבנות. התלוננות מצמצמת את האחריות האישית שלנו ואת תחושת המסוגלות שלנו ליטול את המושכות ולשנות את מה שמטריד, מעכב ומנקז לנו את האנרגיה. אנשים שמתלוננים חונקים לעצמם את היצירתיות בפתרון בעיות, מכבידים על הסביבה שלהם ומכניסים את עצמם ללופ של מסכנות.
למה זה כן טוב? כדי לקבל אהדה ותשומת לב מהסביבה. אבל אני בספק אם זו סוג האהדה והתשומת לב שאדם היה באמת רוצה לקבל.
ומה אם באמת לא טוב לי? זו הזדמנות נהדרת לשאול את עצמי ״מה אני מוכן לעשות כדי לשנות את זה״? כי בהמשך לאתמול, האביר על הסוס הלבן לא מתכוון להגיע. גם לא המנורה עם הג׳יני.
אמל״ק: תגיד תודה, ויפה שעה אחת קודם. תפסיק להתלונן, תתחיל לעשות. תעריך, כי הכל זמני. גם אנשים.
וזו, הזדמנות מעולה, להודות לאשתי. שאני עפר ואפר לרגליה. שהיא, הטוב ביותר שיכולתי לדמיין לעצמי בחיים הללו.
אוהב,
באמת.
ברוך