על הורות, ריצוי וביטחון עצמי
אני מוצא את עצמי פוגש, הן בסביבה הקרובה לי והן במעגלים שבהם אני מלמד ומטפל, את הקושי האדיר שלנו כבני אדם להתנער מסוגיית הריצוי.
לצורך שלנו לרצות את הסביבה שלנו, וזה לא משנה אם זה בן/בת זוג, אבא או אימא, חברים, קולגות, ממונים עלינו או בכירים מאיתנו, יש הרבה פנים, ודרכים רבות לבוא לידי ביטוי.
אבל לכל אותן דרכים של ריצוי ישנה תוצאה דומה, שלאורך זמן, יוצרת את האפקט ההפוך ממה שציפינו לו או קיווינו לו.
אולי, אם אומר בנימה אישית, אני ״נתקל״ בריצוי אצל הסביבה, כי הייתי ילד כזה. ילד מרצה, חבר מרצה, תלמיד מרצה, אדם מרצה. ואולי, כי באמת הצורך שלנו לחוש אהבה, הערכה וקרבה היא רווחת וחזקה מהרצון לשרוף גשרים ולהיות מי שאנחנו, גם אם זה אומר, לשחות כנגד הזרם ולהתמודד עם אלו שלא יסכימו איתי, יתרחקו או ינשרו בתהליך ההתוודעות העצמית של אדם.
אז…למה אנחנו מרצים את הסביבה שלנו?
בפרק הסולו בפודקאסט דיברתי קצת על נושא הצרכים האנושיים ובפרט על הצורך של האדם לחוש ודאות וביטחון ואיך זה משפיע על הקושי שלנו לשחרר ולחוש רווחה, קלילות וביטחון בתכל׳ס. הפעם, האקורד המוביל בהתנהגות מרצה, הרבה פעמים יהיה דווקא הצורך בלהיות נאהב, שייך וחלק ממשהו שאני שואף אליו או להיות כמותו.
כמו כמעט כל דבר בעולמנו הפנימי, השורשים שלו, נטועים עמוק בשלבי ההתפתחות המוקדמים שלנו. כפעוטות וכילדים, אנחנו נושאים עיניים (גם בהיבט הפיזי) לאנשים הגדולים הללו, שכמותם כמעט אלוהית בעינינו והם כמובן ההורים שלנו. מהם, אנחנו רק רוצים לקבל אישור על היותנו אהובים ושייכים. שאנחנו בסדר בסך הכל.
הדבר, לימים, יהיה נכון גם לגבי דמויות חשובות ומוערכות אחרות בחיינו, כמו מורה, מאמן, דוד, או כל אדם שדמותו תופסת מקום משמעותי בחיינו.
להם, באופן לא מודע כלל וכלל, ניסינו (או עדיין אנחנו מנסים) להיות דומים להם, הרי הדרך הטובה ביותר להתחבב על מישהו היא להפוך דומה לו. כי הרי דומה מושך דומה. ואם אני כמוך, אז אני חלק. אני שייך. אני אהוב.
הקטע הוא, שכשאני מנסה להיות דומה למישהו אחר, אני פחות הופך דומה לעצמי. וכשאני פחות עצמי, אני רחוק. ומרחק מעיד על ניתוק. וניתוק הוא חוסר חיבור. וכשאנחנו לא מחוברים לעצמינו, אנחנו נתלים בסביבה שלנו. ותלות, כמו בכל תחום אחר, איננה דבר בריא. בטח שלא לזהות שלנו, לעצמי שלנו ולהערכה העצמית שלנו.
קחו את המודל הזה והשליכו אותו לשלבי הבגרות המוקדמת שלנו, לבית הספר היסודי, לחטיבה ולתיכון. לספסל האחורי באוטובוס, לטרנדיות של הלבוש, צביעת השיער, הסלנג, תחומי העניין והתחביבים שאימצנו לעצמינו.
לילד שהתחיל לעשן, לילדה שלמדה שביטוי עצמי מלא מתבטא בלבוש חלקי מינימלי, ולימים… לחייל המשוחרר שהשקיע שנים בלימודים כי אבא שלו מעריך אקדמאיים, או לבחורה שמתחתנת כדי שיהיו גאים בה. להיא שלמדה שאהבה היא בסך הכל מין, להיא ששמה את עצמה אחרונה כי אם היא תבחר בעצמה לרגע היא תאבד את הסביבה שלה…
והדוגמאות כאמור, הן אינסופיות והמקומות שבהם אנחנו מוותרים על עצמינו בשם ה״אהבה״ הם תהומיים.
אנחנו מרצים, כי ככה אנחנו מאמינים שנקבל אהבה והערכה. שיקבלו אותנו לחבורה, לצוות, למשפחה או לכל קבוצה שתגרום לנו להרגיש חלק ממשהו.
אנחנו מרצים, כי לא לימדו אותנו, שאהבה אמיתית מגיעה מבפנים ולא מבחוץ. כי למדנו, באופן לא מודע בכלל, שדעתם של אנשים אחרים היא עובדה ולא דעה סובייקטיבית ותו לא.
לפני כמה ימים קראתי משפט שחיבר לי את הנקודה הזו שהייתה רדומה אצלי: ”we need to move from perception to perspective”
עלינו לעבור מתפישה סובייקטיבית לפרספקטיבה רחבה - רק כך נוכל להבין שלאנשים שונים יש גישה שונה והיא מותנית על ידי העולם הפנימי שלהם ולא על בסיס עובדות מוכחות.
והבעיה הגדולה היא כזו: ״כשאנחנו מרצים את הסביבה ואת העולם, אנחנו הופכים פחות מרוצים מעצם הריצוי״.
וכשאנחנו מקבלים ״אהבה מותנית״ מהסביבה שלנו (כי אנחנו נאהבים בהתבסס על המסיכה שאנחנו עוטים), אנחנו פחות אוהבים את עצמינו באמת. כי זה לא ממקום של אהבה, ריצוי מגיע ממקום של פחד לא להיות נאהב. וכשאנחנו מנוהלים על ידי פחד, אנחנו לא נותנים מקום לאהבה אמיתית לתפוס מקום.
ואז…אחרי כל המאמץ הבלתי נגמר הזה לגרום לאנשים לאהוב אותנו, איכשהו, אנחנו עדיין מרגישים שמשהו חסר. שלא משנה כמה הערכה או אהבה לכאורה נקבל, יש חור שלא מתמלא. עד שנגמר לנו הסוס.
לי נגמר הסוס כשהבנתי שבעצם הריצוי אני מושך אל עצמי את כל מה שבחרתי לברוח ממנו. בזוגיות, בעצמאות ובסביבה רעילה ומעכבת.
בתור הורים, בעלי סמכות, כל מילה משפיעה, לכל מילה משמעות אטומית על הבחירה של הילד לפעול ממקום של פחד או ביטוי אמיתי. הרבה הורים, מנסים לעשות את התיקון שלהם דרך הילדים. מתוך אהבה. מתוך פיצוי. תיקון פנימי לא יכול להיעשות על גורם חיצוני. גם כשזה הילד שלך.
איך מפסיקים לרצות?
מאה ואחת דרכים לבחור בעצמינו, אבל אני מוצא שהגישה חשובה מן הכלי, כי כלים יש לכולנו בין אם אנחנו מודעים להם או לא. אבל גישה, היא כבר יותר מותנית מהמקום שממנו באנו ועל כן, לאמץ גישות חדשות זו דרך טובה להניע תהליכים.
על כן, חשבו על הדבר הבא… ״המאמץ הכרוך בלנסות להיות נאהב על ידי עולם שלם, קשה פי אלף מאשר להיות נאהב על ידי האדם שבמראה״.
את מי הייתם מעריכים יותר? אדם שנאמן לעצמו ובוחר מתוך מקום בריא ולא מתוך פחד או אדם שחי בדמיונות שווא שכל כולו כפוף לדעתם של אחרים?
״אנחנו סובלים יותר בדמיון שלנו מאשר במציאות״ - סנקה.
נ.ב - איך זה קשור לביטחון עצמי? ביטחון עצמי הוא תחושת המסוגלות והאמונה של אדם ביכולתו להתמודד אל מול אירוע מסויים. כשיש לאדם ביטחון עצמי וערך עצמי, דעתם של אחרים מאבד תוקף וכוח.
נ.ב.ב - אשמח להודעה/שיתוף מכם.ן איפה זה פוגש אתכם.ן. האם יש דברים שעליהם הייתם רוצים.ות שאכתוב.
מצרף מדריך להעלאת הביטחון העצמי בקרב ילדים ונוער. מקווה שזה יתן לכם ערך מוסף.
אוהב,
באמת.
ברוך