מה למדתי השבוע:
הכל זה עניין של סדרי עדיפויות… אני יכול להעיד שאני אדם מסודר ומאורגן. כזה שיש לו כל מיני צבעים ביומן, כמו הטטריס הזה שהיינו משחקים כילדים. כל קוביה במקום שלה. ככה הכל מתואם ומתוכנן מראש, קבוע וידוע. יש מי שיחשוב שאני משוגע אבל זו בסך הכל הדרך שלי לנקות את הראש שלי מלזכור כל כך הרבה דברים. הדרך שלי לדעת איך הולך להראות השבוע, החודש ואולי השנה שלי קדימה.
אבל עם כל היופי שבתכנון, הוודאות והסדר שבאותן קוביות, החיים הם ממש לא כאלה. אין בהם שמץ של ודאות ובטח לא ביטחון.
אחד הצרכים היותר משמעותיים שלנו בתור בני אדם הוא הצורך ב״ודאות ובביטחון״. לדעת מה הולך להגיע, להיות בטוח שההשקעה שלי תשתלם, שהסרט יהיה טוב, כמה זה יעלה לי, שיגידו לי את התשובה שאני מצפה לשמוע או כל היבט אחר שיפיג ולו במעט את הערפל של הלא נודע ואת סימני השאלה שבעת ידיעתם נרגיש קצת יותר בטוחים ונינוחים שמה שיבוא עלינו, יבוא לטובה או לכל הפחות נדע לקראת מה להתכונן.
פעם, בסדרה עספור, נאמר ״אתה מתכנן תוכניות ואלוקים מצחקק צחוקיות״. ואין יותר דבילי ונכון מהמשפט הזה.
החיים יטרפו לנו את הקלפים פעם אחר פעם, בדרכים שונות ומשונות. פעם בחדשות טובות כמו לידה, הרחבת המשפחה, חתונה, הצלחה פיננסית. ולעיתים באירועים קשים יותר כמו מוות של אדם קרוב, מלחמה, משבר כלכלי או קורונה.
מה שבטוח, זה לא משנה אם זה חיובי או שלילי, כל אירוע במציאות ישנה את מה שתכננו ברמה הרעיונית.
ופה נכנסים לתמונה שני היבטים חשובים שיורידו את רמת הביקורתיות, האשמה, השיפוטיות ומצד שני יעלו את היעילות, הרווחה וקבלת המציאות.
סדרי עדיפויות מתוך הבנה שזמן הוא משאב בלתי ניתן לשינוי. הרבה מכירים את מודל אייזנהאואר, הנשיא ה-34 של ארה״ב (מודל המתעדף נושאים דחופים אל מול חשובים וההיפך). למען הכנות, הדבר הזה אף פעם לא עבד לי, ולא רק בגלל העובדה שהכל חשוב, ולעיתים הכל נראה דחוף.
וכשאנחנו מסתכלים על הדברים בצורה רוחבית כזו ולא בצורה טורית של סדרי עדיפויות, הכל יכול להתערבב, להתבלבל וככה פתאום העשייה המרובה שאותה רצינו לקיים, נתקעת בדחיינות, בבזבוז זמן משווע ועצלנות. כי כשהדברים אינם ברורים, הם לא מתקדמים לשום מקום.
חוסר בהירות במטרה וחוסר בהירות בסדר עדיפויות יהיו המכשול הראשון של העשייה.
אז מה בפרקטיקה? לי מאוד עוזר, להקיא על דף את כל הדברים שחשובים לי לעשות בחיים (החל מכושר גופני ואימון, זמן איכות עם חברים ומשפחה, פרויקט חדש או לפתוח עסק). קחו את אותה הרשימה והתחילו בלמספר את כל אותם הדברים מהחשוב ביותר ועד החשוב פחות. החליטו כמה זמן ידרוש מכם כל דבר וכמה מהזמן הזה יש לכם להשקיע בו. מהר מאוד תבינו שאי אפשר לקיים את הכל בו זמנית, כי בו זמנית לאותה ציפייה תקבלו את הכאפה מעוררת של המציאות.
בחרו מאותה רשימה שניים או שלושה דברים שאיתם תרצו להתחיל ובבוא העת, הרחיבו את המציאות שלכם לעוד תחומים. האם זה אומר שאם ברשימה שלי להתאמן נמצא במקום השלישי אז אני לא אתאמן בכלל? לא, זה רק אומר שלא תתאמן 4 פעמים בשבוע אלא פעם או פעמיים - כי זה מה שהמציאות מאפשרת לך.
גמישות. בספרו ״מוצא המינים״ כותב דארווין את אחד הממצאים החשובים שעוותו שנים אחרי ותורגמו על ידי התעמולה הנאצית כבסיס לתורת הגזע: "לא החזק ביותר, או האינטליגנטי ביותר הוא ששורד, אלא זה המגיב בדרך הטובה ביותר לשינוי." גמישות היא תכונת אופי חשובה שמאפשרת לנו לחיות בתיאום עם המציאות ולשגשג על אף התנאים המתקיימים בה, הדבר נכון גם למצבי טראומה וגם לשינויים בתנאים סביבתיים משתנים.
כמות הדברים שיש לנו שליטה עליהם היא מוגבלת מאוד (בהינתן ואנו שולטים רק על עצמנו וגם זה בספק מאחר ורגשות ומחשבות הינן דבר בלתי נשלט אלא מוכוון בלבד).
על כן, היכולת שלנו לפעול בצורה גמישה, הן מחשבתית והן תפישתית, אל מול המציאות היא קריטית כדי שנוכל לפרוח גם בתנאים שלא צפינו מראש ו/או לא בחרנו בהם.
הנושא של גמישות ובחירה מוביל אותי גם להמלצה השבועית לספר:
אנחנו בתקופה שבה האמירה טראומה ו/או פוסט טראומה נאמרת כל כך הרבה פעמים מבלי להבין אולי אפילו איך טראומה נוצרת, על מי היא משפיעה בעיקר, איך ניתן להתגבר על טראומה ולצאת ממנה מחוזקים, אפילו יותר מאיך שנכנסנו אליה. רובנו חושבים שטראומה שוכנת בנפש, אך הדבר לא בדיוק נכון ועצם התפישה הזו מרחיקה אותנו מלהתיר את הטראומה. אצלנו או אצל אחרים.
״להעיר את הנמר״ מאת פטר לוין, הוא ספר החוקר אודות טראומה ועל כל הנ״ל בצורה שהתוותה שנים אחורה דרכים פרקטיות לעבודה עם טראומות ומסביר בצורה פשוטה ומקיפה על הנושא בהרחבה.
אם אהבתם.ן מוזמנים.ות לשתף ולהעביר הלאה. להצטרפות לקבוצה - דלתות התודעה https://chat.whatsapp.com/Kfo5J15Pyv1G6fesOViUpr